דף יומיומי

פסחים פב – עיבור צורה

המשנה (דף פב ע"א) מביאה מחלוקת תנאים בעניין ההתנהלות עם קרבן פסח שבעליו מתו או נטמאו:

הפסח שיצא או שנטמא - ישרף מיד. נטמאו הבעלים או שמתו - תעובר צורתו וישרף בששה עשר. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין.

לדעת ת"ק, כאשר הפסח עצמו כשר אך בעליו נפסלו מאכילה, אין לשרוף את הקורבן מיד אלא לחכות עד ש"תעובר צורתו", היינו עד יום ט"ז בניסן. לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, לעומת זאת, פסח שאין לו אוכלין יכול להישרף מיידית (ללא "עיבור צורה").

מהו שורש מחלוקת התנאים? אפשר היה להבין שנחלקו בהבנת תפקיד האכילה ביחס לקרבן פסח. כלומר, לדעת ת"ק האכילה היא דין חיצוני לקרבן, וממילא גם בלעדיה הקרבן עצמו נחשב קרבן כשר, ואילו לדעת ריב"ב קיומם של האוכלים הוא חלק מהגדרת קרבן הפסח והיעדרם נוטל ממנו את משמעותו ומאפשר לשרוף אותו מיידית.

אמנם הגמרא (דף פב ע"ב) הבינה שמחלוקתם קשורה לדין הכללי של חובת "עיבור צורה", ואף הביאה מחלוקת אמוראים ביחס לגבולותיה:

אמר רב יוסף... מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה, דלא איתחזי בשר לאכילה, דהוה ליה כפסולו בגופו. אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה, דאיתחזי בשר לאכילה - דברי הכל פסולו מחמת דבר אחר, ובעיא עיבור צורה. ורבי יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי מחלוקת.

לדעת רב יוסף, כולי עלמא מודו שהחוסר באוכלים לאחר זריקה אינו פוסל את עצם הקרבן, ובמקרה כזה יש צורך בעיבור צורה. מחלוקת התנאים היא רק כשהבעלים נפסלו לפני הזריקה, כשהיעדר הבעלים יכול להוות פסול בגוף הקרבן. אמנם, לדעת רבי יוחנן גם היעדר אוכלים בפועל מאפשר באופן עקרוני לשרוף את הקרבן מיידית.

כלומר, מדברי המשנה והגמרא עולות שלוש עמדות אפשריות:

א. דעת ת"ק, שדווקא פסול בגוף הקרבן מאפשר שריפה מיידית.

ב. דעת ריב"ב אליבא דרב יוסף, שגם פסול בעלים בזריקה מאפשר שריפה, אך לא היעדר בעלים לאחר זריקה.

ג. דעת ריב"ב אליבא דרבי יוחנן, שגם היעדר אוכלים לאחר זריקה מאפשר שריפה.

העמדה השלישית פשוטה ומובנת: מכיוון שאי אפשר בפועל לאכול את הקרבן, אפשר לשרוף אותו. אך לפי שתי הדעות הראשונות יש דין של "עיבור צורה", שאותו ניתן להבין בשתי דרכים:

א. לדעת ת"ק, אסור לשרוף אפילו קדשים פסולים, אלא אם כן קיים פסול כל כך חמור עד שהוא הורס לחלוטין את הקדושה שבבשר.

ב. לדעת ריב"ב אליבא דרב יוסף, אסור לשרוף דווקא בשר שהוא כשר באופן עקרוני ורק מסיבה טכנית אין מי שיאכל אותו.

אפשר לקשר מחלוקת זו לשאלה אחרת, והיא: מה מתרחש במהלך עיבור הצורה?

רש"י כתב במקומות מספר שעניינו של עיבור צורה הוא בכך שנוצר בו פסול לינה. כך למשל כתב בדף עג ע"ב (ד"ה תעובר):

דכיון דאין פסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון, ועיבור צורה הוא פסול לינה, דהוה ליה פסולו בגופו.

מאידך, ברמב"ם בפירוש המשנה כאן (הלכות פסחים ז, ט) כתב:

ותעבור צורתו, הוא שישאר עד שיתעפש ויתקלקל.

כלומר, לדעת רש"י המוקד בעיבור צורה הוא ביצירת פסול הגוף של לינה, ואילו לדעת הרמב"ם המוקד הוא בכך שהבשר יתעפש (וכ"כ רבנו חננאל לעיל דף לד ע"ב). נראה ששתי ההבנות הללו קשורות לשתי ההבנות של הצורך בעיבור צורה: לדעת תנא קמא, שגם קדשים פסולים צריכים עיבור צורה, מסתבר שעיבור הצורה הורס את הבשר עצמו ולא רק פוסל אותו. אך לדעת ריב"ב, שצריך עיבור צורה רק במצב של קדשים כשרים שיש מניעה טכנית, מסתבר שדין עיבור צורה שווה ערך לפסול לינה, ודי בפסול זה כדי לשורפם.

הרב אברהם סתיו