דף יומיומי

פסחים דף עט – חרב כחלל

במשנה שבסוגייתנו מובאים המצבים בהם מביאים את קרבן הפסח בטומאה. בגמרא מובאת ברייתא אשר מרחיבה את האמור במשנה:

תנו רבנן: הרי שהיו ישראל טמאין, וכהנים וכלי שרת טהורין. או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין, ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין - יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק.

נאמר שאם רוב ישראל הינם טהורים וכלי השרת טמאים – עושים את הפסח בטומאה. הגמרא בהמשך הסוגיה מגבילה את את הכלל הגורס שכאשר כלי השרת טמאים כולם עושים את הפסח בטומאה.

אמר רב חסדא: לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת, דרחמנא אמר בחלל חרב - חרב הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא. דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעביד.

מדובר רק במקרה שבו נטמא הכלי על ידי נגיעה באדם הנטמא במת – 'טמא מת'. זאת מכיוון שבמקרה זה, על פי הכלל של 'חרב הרי הוא כחלל', כלי השרת מוגדר כאב הטומאה ולמעשה מי שיחזיק אותו יטמא.

בדרך כלל, כאשר טומאה עוברת מחפץ לחפץ, רמת הטומאה יורדת. כך, למשל, גוף המת נחשב 'אבי אבות הטומאה', ומה שנוגע בו נחשב 'אב הטומאה', ומה שנוגע באב הטומאה נחשב 'ראשון לטומאה'. לכן, טומאתו של ראשון נחשבת לטומאה קלה יותר משל אב הטומאה, שכן הוא טמא רק יום אחד ולא שבעה ימים, כמו כן הוא יכול לטמא רק אוכלים ומשקים, ולא אדם וכלים.

ברם, החריגה לכלל זה היא מה שנאמר בסוגייתנו - התורה קובעת (במדבר יט טז);: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים ". בפסוק זה ישנה כפילות, שכן 'חלל חרב' הוא סוג של מת. לכן, חכמים הסבירו שמהפסוק ניתן ללמוד, בנוסף לכך שלא רק הנוגע במת נחשב אב הטומאה וטמא שבעת ימים, אלא גם הנוגע בחרב שהרגה את המת, אף שלא נגע במת עצמו משום "חרב הרי הוא כחלל". במקרה זה, החפץ שנגע במת נחשב אב הטומאה, ומי שנגע באותו חפץ נחשב ראשון לטומאה *.

מכל מקום, מהאמור בגמרא משתמע כי אדם שנגע בכלי שנגע בטמא מת, אם נכנס למקדש הוא יהיה חייב כרת. אולם, הרמב"ם לא פסק כך. ההלכות ביאת המקדש (פרק ג הלכה יד) הוא כותב:

כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש, ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש.

דהיינו, אף על פי שהאדם הנוגע הוא ראשון לעניין שמטמא תרומה וקדשים, אם נכנס למקדש – פטור. יתכן להסביר את דברי הרמב"ם, על פי הרש"ש, בכך שהגירסא שלו בגמרא הייתה 'שנטמא הסכין טמא מת' ולא כפי הגירסא שבידנו 'בטמא מת'.

יתכן להציע הסבר נוסף, על פי דברי רבי יוסף קארו בדעת הרמב"ם (לחם משנה הלכות טומאת מת פרק ה הלכה ה). לדעת ר' יוסף קארו אף על פי שהתקבלה הלכה לפטור מעונש ומקרבן על ביאת מקדש, מכל מקום הוא עובר על איסור תורה. כיון שטומאת הגוף חמורה שכן היא בכרת, לכן אפילו כאשר אין עונש של כרת היא חמורה מטומאת בשר - על אף שהבשר נטמא, אין לעשות בטומאת הגוף. כלומר, בפסח לא הותרה טומאת הגוף כשנטמא הבשר משום שטומאת הגוף חמורה לכשעצמה; ממילא מובן מדוע אין עונש כרת בכניסת כהנים – שכבר בהכנסת הסכין הם מתחייבים בכרת (רש"י, עירובין דף קד עמוד ב) משום שהכניס כלי טמא למקדש, ואין כל תוספת בכרת הכהנים שנטמאו.

___________

* הראשונים לעיל (דף יד עמוד ב) נחלקו בהיקף הדין - יש הסבורים שדין זה נאמר רק לגבי הכלי שהמת נהרג בו. אולם, רוב הראשונים סבורים שחרב היא דוגמא בלבד - דין זה אמור לגבי כל כלי מתכת שנגע במת.

הרב ירון בן צבי