דף יומיומי

פסחים דף סה – שבח הוא לבני אהרן

נראה שאם היו מבקשים לתאר את בית המקדש - משכן ה', בעיני רוחם של רבים היה מקום זה בוהק ואסתטי, מקום נקי בו יוכל האדם לטהר מחשבותיו לשם התעלות נפשית*.

נראה שאכן כך המקום צריך להראות, אולם מסתבר שההגדרה לאסתטיקה במקדש כוללת בתוכה דברים שאנשים בדורנו ואף בדורות הקודמים לא היו מעלים בדעתם –ריה"ל** כותב שאלמלא נצטווינו על דברים אלה מה', לא היה עולה על דעתנו שבמעשים כעין אלה ניתן להתקרב אליו יתברך. התיאורים הציוריים בסוגייתנו בנוגע לדם הרב שהיה נשפך בהקרבת הפסח נראים לא שייכים לעם קדוש:

אמר להן רבי יהודה לחכמים: לדבריכם, למה פוקקין את העזרה? אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם.

ממימרא זו נראה שבזמן הרגל, כשהביאו את קרבן הפסח היו סותמים את הניקוז שבעזרה בכדי שלא יצא ממנה דם הקרבנות, זאת משום ש'שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכבותיהם בדם' – אין ספק שתיאור זה רחוק כמזרח ממערב מהגדרת אסתטיקה בידי בני אדם כיום.

ריה"ל מבאר שכל עניין הקרבנות אינו אלא מצד סגולת הקרבנות להביא להשראת השכינה והתגלות הנבואה. כעין דבריו כתב גם רבי משה חיים לוצאטו***, שעניין הקרבנות הוא לקשר כל הנבראים בבורא ומתוך כך זוכים להשראת שכינה בעולם; הקרבנות פועלים לחיבור בין האדם - הנבראים כולם לבין הבורא יתברך ומתוך כך אנו זוכים להופעת השכינה וירידת השפע האלוקי לעולמנו.

רעיון זה מיטיב לבאר המהר"ל**** - הקרבן מקרב לא רק את הנפש של האדם המקריב אל ה', אלא מקרב הוא את כל המציאות כולה אל המקור האלוקי - ובניסוחו: 'השבת העלול אל העילה'. בדברים אלה מבאר המהר"ל שהסיבה לכך שהבאת הבהמה נעשית דווקא מכספו של החוטא בכך שיש צורך לוותר על ממון לשם קניית הקרבן (קרבנות באים רק מן הבהמות ולא מהחיות, כנ"ל לגבי עופות.); זוהי המשמעות של 'השבת העלול אל העלה' - יש לוותר על ה'שלי' ולהחזיר הממון למקור הכול, לה' יתברך.

נראה שבעולם המודרני להקריב – לתת משלי – זה מעשה שלא מתקבל על הדעת. בעולם המודרני פעמים רבות 'הצלחה' בחיים נמדדת בכסף ובנכסים - באופן כללי אנו חיים במציאות של 'חברת השפע'***** בה אין צורך לוותר על שלי או להקריב משלי למען האחר******.

האם יתכן שההימנעות ממחשבה על הצורך או החובה לוותר על 'שלי' היא המקור להעלאת התירוצים הקיימים – פגאניות, פרימיטיביות ועוד? האם יסוד הדבר מקורו באנוכיות?

הרצון לשנות דברים ולהתאים את ההלכה לחיים שלנו מקורו בנוחות – לשנות את הרצונות שלנו ולהתאים את אורך החיים שלנו לצו התורה דורש מאתנו התאמצות או השקעת אנרגיה רבה. במציאות בה מעשה מסויים אינו "פופולארי", הרי שהעצלות הזו זוכה לקבל חיזוק בדימויים שונים אשר אחד מהם כולל התנערות מוחלטת מהמעשה עליו צווינו.

פעמים שקיימת סתירה בין מה שאנו מבינים בשכל וברגש, לבין מה שאנו מצווים לעשות; במצב כזה של סתירה עומדות בפנינו מספר אפשרויות: אחת היא לבחור בכך שהבנתנו היא הנכונה ולבטל את ההלכה. דרך נוספת היא לעוות את ההלכה בכדי שתתאים לדעתנו. אולם, אם אנחנו מאמינים שהתורה ניתנה לנו מאת הקב"ה, היושרה מחייבות אותנו להודות שההבנה שלנו מוגבלת, ושאומנם אין אנו יודעים כיצד ליישב את הסתירה בין השכל להלכה, עם זאת, כך קבעה התורה ואף שאין אנו מבינים את טעם הדין אין זה אומר שנבטל אותו או נטען שאין זו הלכה - לומר שאין אנו מבינים הכול, זה לא ניסיון להתחמקות, זו הכרה באמת.

______

* על כן ציוַנו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות (ספר החינוך מצוה צה).

** כאלה הם גם מעשי המצוות ששיעורם נתון מאת האלוה יתברך. אתה זובח את הכבש למשל ומתלכלך בדמו ובהפשטת עורו ובשטיפת בני מעיו ובהדחתו בנתוחו לאברים ובזריקת דמו בעריכת עצי המזבח ובהדלקת אשו ובסדור מערכתו, ולולא היה כל זה במצות האלוה יתברך היית בז לכל המעשים האלה והיית חושב כי מרחיקים הם מן האלוה יתברך לא מקרבים אליו" (כוזרי מאמר שלישי אות נג).

*** "זאת היתה כוונתו של הכהן בעשותו עבודת הקרבנות, בפרט בקרבן התמיד... שהוא מה שמקריבים... לתועלת כל הנמצאות כולם... והיו מכוונים לקשר כל הנבראים בבורא, ויודעים מה שצריך להשלמת ענין זה, ומכוונים בכל הפרטים המצטרכים, שהם סדרי העבודה בכל עניני הקרבן, וכזריקת הדם, וכהקטרת הקטורת, כולם עשויים לסתרים עמוקים להשלמת כל הנמצאות בהדבקם בבורא ית"ש... ואמנם הכוונה הכללית הוא לקשר כל הנמצאים, התחתונים והעליונים שעל גביהם, כולם בכבוד העליון..." (רמח"ל דעת תבונות סימן קס).

**** "וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן אין ענין הקרבן רק דבר זה כי כאשר העלול נמצא מן העלה יתברך כן שב אל עלתו, ר"ל כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה והם תלוים בו וזהו השבת העלול אל העלה, ולפיכך הקרבת הקרבן אליו יתברך לפי שהוא יתברך עלת הכל ואליו ישוב הכל. ונקרא הקרבן אשה לחמי אף כי חלילה לו מאלו הדברים, רק כי האדם אם לא יאכל ושב אליו האוכל היה חסר והלחם משלימו עד שאינו חסר דבר, וכן בזה שכל הנמצאים שבים אליו" (מהר"ל גבורות ה' פרק סט).

***** ג'ון קנת גלבריית (John Kenneth Galbraith) סבור שהחברה הפוסט תעשייתית היא "חברת שפע" משום שלדעתו בעיית העוני הופכת, בהדרגה, לבעיה שולית של כ-10% מהאוכלוסיה.

****** בחברה המערבית לא רק שלא חסר לאדם כדי קיומו, אלא אף יש לו שפע רב מעל ומעבר לאשר הוא צריך. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) הציג דו"ח בוועדה העולמית בנושא מים שנערכה בשטוקהולם כי שליש מהאוכל שמיוצר בעולם נזרק, העולם מייצר מספיק מזון בשביל להאכיל את כל אוכלוסיית כדור הארץ: http://www.canada.com/vancouversun/story.html?id=88ef5435-97e3-4f83-b234-68d74a3c19ed.

הרב ירון בן צבי