!!
 
EAB- blank
 

דף יומיומי

פסחים כז – תחילתו להחמיר וסופו להקל

בסוגייתנו מובא עימות בין רבי יהודה לחכמים בעניין אופן ביעור החמץ וקיום מצוות 'תשביתו' (כז:):

תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו. חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה.

רבי יהודה ניסה ללמוד את חובת השריפה בחמץ שיש בו איסור בל יראה בקל וחומר מנותר שטעון שריפה למרות שאין בו דין בל יראה. תשובתם של חכמים הייתה שזהו קל וחומר ש-"תחלתו להחמיר וסופו להקל", היינו שמתוך ההחמרה תבוא קולא, כאשר אדם לא ימצא עצים ויימנע כליל ממצוות ההשבתה.

נפתח בקושי פנימי שמתעורר למקרא הסוגיה. לאחר תשובה זה של חכמים מביא רבי יהודה דין אחר: "נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה וכו'". באופן פשוט מדובר כאן בלימוד של "בניין אב", שאין לו כל ייתרון על פני לימוד בקל וחומר. ממילא עדיין יש מקום לקושיית חכמים שדין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין!

בכדי ליישב קושי זה מחדש רש"י על אתר (ד"ה ודנו) חידוש גדול:

ודנו דין אחר - שאינו קל וחומר, אלא גזירה שוה, ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן, דגזירת הכתוב הוא, ואין להשיב עליו, תחלתו להחמיר וסופו להקל.

בניגוד מוחלט לפשט הסוגיה, מסביר רש"י שהדין השני של רבי יהודה הוא גזירה שווה ולכן אי אפשר להשיב עליו. אמנם לא נחה דעתם של רבותינו האחרונים מדברי רש"י (ראה למשל בתפארת ישראל על המשנה), ובפני יהושע (לעיל יב:) הציע יישוב אחר:

נראה דדוקא בתחלת הדין דרצה ללמוד חמץ מק"ו דנותר שאינו בבל יראה כו' אם כן ודאי עיקר הק"ו היינו לאחר זמן איסורו... מה שאין כן למה שחזר ודנו דין אחר דיליף חמץ מנותר בבניין אב כיון ששניהם בבל תותירו ולישנא בל תותירו לא שייך אלא קודם זמן איסורו.

הפני יהושע מסביר ששני הלימודים של רבי יהודה מביאים לשתי מסקנות שונות: הלימוד הראשון דן בחובת הביעור לאחר זמן האיסור, ואילו הלימוד השני דן בחובת הביעור קודם זמן האיסור. על כן, מתרץ הפני יהושוע, הדין השני אינו מביא לידי קולא (שהרי לאחר זמן האיסור - ההשבתה היא כשיטת חכמים, בכל דבר שאתה יכול להשביתו). אמנם קשה להאמין ששינוי מעין זה בדעת רבי יהודה לא הייתה מפורשת בדברי הברייתא.

קודם שנציע יישוב אחר לקושייתנו, נדון בקצרה בשאלה מהותית ורחבה יותר: מתי אומרים את סברת "תחלתו להחמיר וסופו להקל"? התחושה הפשוטה אומרת שחלק גדול מן הק"ו שבתורה יכולים להביא לידי מצב של קולא, ורבותינו האחרונים יגעו ומצאו דוגמאות רבות מרחבי הש"ס שממחישות זאת. כך למשל הדרישה שמנחות תהיינה משמן זית סופה להקל כשלא ימצא שמן זית, פסול טריפה בקרבנות סופו להקל כשלא ימצא בהמה שלימה וכן הלאה. עם זאת, בתלמוד הבבלי מצאנו קושייה זו רק במקום אחד נוסף (סוכה לו:-לז.):

רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. והדין נותן: ומה לולב שאין נוהג בלילות כבימים - אינו נוהג אלא בארבעת מינין, סוכה שנוהגת בלילות כבימים - אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין, לא מצא ארבעת מינין - יהא יושב ובטל, והתורה אמרה, בסכות תשבו שבעת ימים - סוכה של כל דבר.

מה מייחד דוגמאות אלו? היו שכתבו שהמוקד בדוגמאות אלו איננו עצם סברת "תחלתו להחמיר וכו'" אלא הדרשה הנגדית של חכמים, "והתורה אמרה..." ((הרי"ד על התו"כ דבורא דנדבה ב, ח). היו שכתבו שדווקא במצוות התלויות בזמן שייכת קושיית "תחלתו להחמיר וכו'" (בנין ציון החדשות סי' קל).

אמנם לאור הקושיה שבה פתחנו נראה ליישב באופן אחר: דווקא כאשר מסקנת הק"ו חותרת תחת הסברה העומדת בבסיסו, נאמר שק"ו שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. בסוגייתנו, הסברה להחמיר בחמץ היא משום שיש בו איסור בל יראה ובל ימצא. מסקנת הק"ו, שיש לבער בשריפה דווקא, מחמירה אמנם בקיום מצוות ההשבתה, אך מצמצת את היכולת להיפטר מן החמץ ולקיים את עיקר דין בל יראה ובל ימצא.

בדומה לכך, בגמרא בסוכה הסברה להחמיר בסוכה היא שהיא נוהגת בלילות כבימים, היינו שיש יתרון כמותי למצות סוכה על פני מצוות ארבעת המינים. אך מסקנת הק"ו, הקובעת שצריך לבנות סוכה מארבעת המינים, מעניקה לסוכה יתרון איכותי וגורעת מן היתרון הכמותי, היינו מן היכולת של כל בני האדם לקיים את מצוות סוכה.(וכעי"ז כ' בשו"ת רעק"א תניינא קיב)

לפי הבנה זו מתורצת מאליה הקושיה שהקשינו לעיל - בשלב השני, כאשר רבי יהודה לא למד את חובת השריפה בק"ו מדין בל יראה ובל ימצא אלא מסברה הקשורה לחומרת איסור החפצא של החמץ, שוב אין בעיה בכך שתהיה תחילתו להחמיר וסופו להקל. (וכן לפי דברינו יש ליישב את קושיית התוס' כח. ד"ה וחמץ, ואכמ"ל)

הרב אברהם סתיו

>