דף יומיומי

פסחים דף כא – אינה דרך הנאתו

במשנה בסוגייתנו נאמר שאסור להסיק תנור בחמץ לאחר שעובר זמן אכילת חמץ; מקרה זה מהווה דוגמא כללית לאיסור הנאה מחמץ, ועל כן הגמרא שואלת את השאלה המתבקשת:

'ולא יסיק בו תנור וכירים.' פשיטא!

דברי המשנה מיותרים! הרי אנו כבר יודעים מתחילת המשנה ש'עבר זמנו אסור בהנאתו', מה שהופך את איסור השימוש בחמץ כחומר בערה למובן מאליו.

ברם, לא כל כך מובן מה הפשטות המדוברת, חומר הבערה המקובל לשם הסקת תנור הוא עץ ולא חמץ. נראה אם כך, שאין איסור פשוט בהסקת תנור בחמץ שהרי ידוע לנו שהלכות חמץ, כאשר השימוש אינו נעשה בדרך ההנאה מחמץ (לרוב הדעות) אין בכך איסור תורה.

רבי יצחק נוניס בילומנטי ('שער המלך' הלכות יסודי התורה פרק ה) מציע לומר שחידוש המשנה הוא שיש בהסקה איסור מדרבנן.

יתכן להציע הסבר נוסף: על אף שמהתורה אין עונש ב'הנאה שלא כדרכה', מכל מקום עדיין אין זה אומר שאין איסור תורה בהנאה זו. לזאת ניתן לצרף את דברי רבי יהודה רוזנס (משנה למלך שם) שכתב שמדובר באיסור תורה שאין עליו עונש מלקות, ובאופן דומה כתב רבי אריה לייב (שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן עד).

כיוון אחר לתירוץ יכול להיות על ידי היפוך ההנחה בבסיס השאלה: ניתן לומר שמכיוון שמדובר בחמץ שכבר נאסר באכילה - כעת דרך ההנאה שנשארה בו היא על ידי שריפתו. על כן, שימוש כחומר בערה לתנור אסור מעיקר הדין. הקושיה על תירוץ זה היא שאם אכן כך הייתה הסברא, צריך היה לומר זאת בכל איסורי הנאה – שהואיל ונאסרו בהנאה כדרכן, הנאה שלא כדרכן תחשב להנאה ותיאסר הנאה זו מהתורה, ולא מצינו כזאת בשאר מקומות. אמנם ניתן לתרץ את הקושיה, על ידי חלוקה בין שאר איסורי הנאה לאיסורי הנאה של חמץ: באיסורי הנאה רגילים, הנאה מוגדרת על פי דרך השימוש היום יומי, לכן לא מסתבר לומר שדבר מסוים יוגדר כדרך הנאה לאחר שנעשה אסור בהנאה. בשונה מכך, חמץ אינו ניתן לשימוש מכל סיבה שלא תהיה ועל כן דרך העולם היא לשרוף אותו, דבר המחזק את האפשרות ששריפה של איסורי חמץ כחומר הסקה נחשבת לדרך הנאה, ועל כן יש מקום לשאלת הגמרא: פשיטא.

הרב ירון בן צבי