דף יומיומי

עירובין דף ז – 'כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל'

בסוגייתנו מסופר שחכמי נהרדעא החמירו הן כדעת רב והן כדעת שמואל; כחלק מבירור הנושא, מועלית שאלה בגמרא האם ראוי לנהוג כך נאמר שהעושה "מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר והכסיל בחושך הולך".

באחד מההסברים בגמרא נאמר שעל אף שהוכרע שבכל מקום הלכה כבית הלל, הסיפא של הברייתא מלמדת אותנו שאין לנהוג בשום מקום שיש מחלוקת תנאים כחומרת שניהם:

"כל היכא דמשכחת תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל - לא ליעבד כי קוליה דמר וכי קוליה דמר, ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר. אלא: או כי קוליה דמר וכחומריה עביד, או כקוליה דמר וכחומריה עביד".

כלומר, הגמרא מלמדת אותנו שכאשר יש מחלוקת שלא הוכרעה להלכה, יש לנהוג לפי דעתו של צד אחד, כולל הקלותיו והחמרותיו. בכל מקרה, אין לאמץ לעצמו את ההקלות של שני הצדדים, והעושה כן נקרא 'רשע', ואין לאמץ את ההחמרות של שני הצדדים ואדם זה נקרא 'כסיל'.

נראה לומר שהסיבה שהביאו את בית שמאי ובית הלל כדוגמה למחלוקת היא משום שעד תקופתם לא היו מצויות מחלוקות בעם ישראל (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד ב):

"משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות".

מסיבה זו תלו את כל מחלוקות התנאים בהם – 'כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל'. מכל מקום, דברים אלו, לפיהם ניתן ללכת אחרי אחד מן הצדדים גם לקולא, מוקשים מעט לאור הכרעת הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ז עמוד א) לפיה במחלוקת שבה לא הוכרע הדין הולכים אחר הגדול בחכמה, ואם הם שווים אז הולכים בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא (כך נפסק להלכה גם ברמ"א חושן משפט כה, ב).

יתכן להסביר שסוגייתנו עוסקת במקרה שאי אפשר להחמיר כשני הצדדים – כאשר החומרות סותרות האחת את השניה. כמו כן, כאשר הולכים אחר אחד הצדדים בכל אז מותר גם להקל כמותו.

הרב ירון בן צבי