!!
 
EAB- blank
 

דף יומיומי

ברכות דף מד – פת טפלה

במשנה שבסוגייתנו נאמר שאם אדם אכל את "המליח" תחילה ואיתו פת, מברך על המליח בלבד. בעקבות הלכה זו מלמדת אותנו המשנה כלל:

"כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".

הדגש במשנתנו הוא שהמליח נאכל קודם אכילת הפת. מכך משמע שהברכה על העיקר, במקרה זה המליח, פוטרת את הטפל, במקרה זה הפת, ודין זה חל רק כאשר אכילת הטפל נעשית לאחר אכילת העיקר. יוצא מדברים אלה שבמקרה בו הטפל נאכל קודם העיקר יש לברך ברכה נפרדת על כל אחד מהמאכלים. דבר זה מחודש מעט שכן היינו חושבים שרק בעת אכילת העיקר יחד עם הטפל יש לברך על המאכל העיקרי אולם אנו למדים כאן שגם אם המאכלים נאכלו אחד אחרי השני (בזמן שהעיקר נאכל ראשון) הברכה על העיקר פוטרת את ברכת הטפל.

הגמרא תוהה האם באמת יש מציאות שבו המליח הוא עיקר והפת טפלה לו – שכן הפת היא זו שמשביעה. מפשט הלשון של רבי יוסף קארו (שולחן ערוך אורח חיים ריב, א) משמע שאכילת המליח היא עיקר משום שמטרת האכילה אינה להשביע את רעבונו, אלא ליהנות מהמליח. הפת משמשת רק על כדי להימנע מנזקיו של המליח. לאמיתו של דבר, אין האדם מעוניין באכילת הפת כלל.

לדעת רבנו יונה והריטב"א המליח שבמשנה הוא 'פירות גינוסר'. פירות אלה מתוקים מאוד ואין אוכלים אותם אלא עם מלח. רש"י (ד"ה פירות גינוסר) ורבי מנחם בן שלמה המאירי סוברים כי הפת נעשית טפלה משום שפירות אלה חשובים מאוד וממילא ברכתם עולה אפילו על זו של הפת. לדעת רבי מנחם בן שלמה המאירי פירות אלה הם היחידים שיכולים להיחשב כעיקר לעומת הפת, אולם אין מאכל אחר שהפת נעשית טפלה לו.

עדיין צריך להסביר איך אדם מגיע לאכילת כמות כה גדולה של מלח כך שיהיה עליו לאכול פת על מנת שלא ינזק מאכילת המלח. אם נבין שאכילת המלח היא משום מתיקות הפירות נוכל להבין שהוצרך מלח רב לשם אכילת פירות אלה וממילא נקל להבין כי הפת נצרכת על מנת למנוע את נזקי המלח בלבד. בעקבות דברים אלה יתכן לומר שאכילת הפירות אינה מעלה או מורידה. כלומר, בכל מקרה שבו אין כוונה לאכילת הפת מצד עצמה היא נעשית טפילה.

הרב ירון בן צבי