דף יומיומי

ברכות דף לז – קמח חיטה

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בעניין הכוסס חיטה. מוסכם שעל אכילת חיטה כמו שהיא יש לברך בורא פרי האדמה, המחלוקת היא האם השינוי מחיטה לקמח משנה את הברכה. רבא מנסה להביא כראיה את שיטת רב יהודה בכך שברכת שמן זית הינה בורא פרי העץ, למרות שהשתנה, ומכאן "אע"ג דאשתני במלתיה קאי" - שינוי צורת הדבר אינו משנה את ברכתו. כלומר, גם לאחר שינוי צורת הפרי (או הירק), על ידי טחינתו וכיוצ"ב התוצר עדיין מוגדר כפרי האדמה.

לעיל בגמרא (לו עמוד א) נחלקים אמוראים בשאלת הברכה אותה יש לומר על אכילה של 'קמחא דחיטי'. השאלה אותה מציגה הגמרא היא מה מברכים על קמח חיטה, כאשר דעת רב יהודה שמברכים האדמה ואילו דעת רב נחמן שהכל.

רב נחמן חולק - "כיון דאשתני אשתני", לדעתו השינוי גורם לכך שגם הברכה שונה. את שיטתו מסביר רבי בצלאל בן אברהם אשכנזי (בעל השיטה מקובצת) שפרי האדמה הוא פרי טבעי שיד אדם לא נגעה בו, וכאשר הוא עובר שינוי מסוים, הדבר מעיד שהוא אינו עוד בגדר פרי האדמה, אלא פרי האדם. לדבריו, אין זה משנה האם הפרי השתבח או נפחת כתוצאה מהעיבוד, בכל מקרה אין לברך בורא פרי האדמה. לדעת רש"י (ד"ה וגרע), השינוי מוריד מאיכות הפרי "והואיל ולא אשתני לעלויי מעלייתא". מסתבר לומר שרש"י חשב ששינוי לא משאיר דבר בסטטוס הקודם, או שהשינוי משבח או שהשינוי גורע את טיב הפרי. כלומר, במקרה דנן מדובר בשינוי ספציפי שהוריד מאיכות הפרי, אך קיימים שינויים אחרים שבגינם לא נשנה את ברכה.

על פי הנאמר ניתן להציע שתי הבנות בנוגע ליישוב הקושיה בסוגייתנו משמן זית- "התם - לית ליה עלויא אחרינא, הכא - אית ליה עלויא אחרינא בפת".

א. הפרי נמצא במצב שלשמו הוא ניטע (אין אחריו עילוי). מצב זה הוא היעד הסופי שלו, התוצרת בה אנו מעוניינים, זוהי צורת פרי האדמה ולא מה שהיה קודם לכן. דברים אלה מזכירים את שכתב רבי בצלאל בן אברהם אשכנזי, הברכה משתנה משום שיד אדם לא נגעה בו.

ב. הפרי נמצא במצב הסופי שלו, לאחר כל תהליכי העיבוד. נמצא לפנינו דבר שהוא ראוי לאכילה וכך דרך אכילתו. כלומר, רב נחמן דיבר דווקא על שינוי כזה ששם את הפרי בשלב ביניים, באמצע תהליך הכנת האוכל, ובשלב זה אין היא הדרך לאוכלו.

יתכן שזוהי גם שורש מחלוקתם של הראשונים בסוגייתנו בפירוש הקמח המדובר; לדעת רב האי גאון, רש"י והרי"ף הסוגיה עוסקת באכילת קמח (שנעשה מחיטה) כמות שהוא, לדעת בעלי התוספות הסוגיה עוסקת בחיטה קלויה משום שקמח רגיל כמות שהוא לא ראוי לאכילה אין לברך על אכילתו.

לדעת רש"י השינוי לקמח חיטה הוא שינוי שוודאי גורע מאיכות החומר. ולדעת בעלי התוספות מדובר בשינוי לדבר אוכל, זהו דבר שנחשב כדרך אכילה שאינה פחותה מאכילת חיטה ולכן השינוי לא גורע מהאיכות, והסיבה לברכת שהכל הוא עצם השינוי.

כעת ניתן להציע ביאור נוסף בדעת רב יהודה: לדעת רש"י, רב נחמן ביאר שהשינוי גורע ואין כאן דרך אכילה רגילה, לכאורה קשה על רב יהודה משום שדבר שאין דרך לאכלו אין ברכתו אלא שהכל. נראה לומר שרב יהודה לא מקבל כלל זה לפחות לגבי ברכת האדמה, ברכת האדמה נאמרת על כל תוצר האדמה, בכל צורה אכילה אפשרית. וכך מובן גם מקושיית בעלי התוספות על דברי רש"י - "נראה דלא מיירי בקמחא ממש דאם כן לא שייכא ביה דבורא פרי האדמה".

לדעת בעלי התוספות, רב נחמן סבר שכל שינוי בפרי משנה את הברכה לברכת שהכל משום שאינו עוד בגדר פרי האדמה, ורב יהודה חולק על כך, וסבור שדבר שצמח מן האדמה, גם אם יד אדם היא זו ששינתה את צורתו עדיין יש לברך בורא פרי האדמה. אבל לדעת כולם הסוגיה עוסקת בדבר שהוא נחשב לאוכל - קמח קליות, ובכל שינוי שגורע ומביא לכך שאינו נחשב לדבר אכיל, כגון קמח חיטה, יש לברך עליו ברכת שהכל.

הרב ירון בן צבי