דף יומיומי

תמורה דף ל – שימוש בחפץ בזוי לדבר מצווה

למדנו לעיל (פרק ו משנה א) שיש מספר מקרים בהם בעל חיים פסול להקרבה על אף שהפסול אינו ניכר בו:

"כל האסורין על גבי המזבח אוסרים כל שהן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן".

המשנה בסוגייתנו מתמקדת בדין של "מחיר כלב", שאותו ואת אתנן הזונה אסרה התורה בהקרבה. בעל ספר החינוך (מצוה תקעא), מבאר את טעמו של איסור הקרבת מחיר כלב בדומה לטעמו של האיסור להקריב אתנן זונה, הסמוך לו בפסוק.

"משרשי המצוה לפי שהקרבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשהו בכח הפעולה ההיא... ובהיות קרבנו בא מאתנן זונה שהיא עברה מטונפת שמא יחשוב בעת קרבנו באותו ענין רע, ויפגל מחשבתו באותה המחשבה הרעה והבזויה. וגם כן מחיר הכלב מטעם זה, כי הקרבן יביא האדם לכפרה על נפשו, וכענין שקרבנו נשחט ונתח לנתחים ראוי לו לבעל הקרבן לחשוב שהיה ראוי לעשות לו כן בגופו על דבר חטאו... ועם הפעולה הזאת ראוי לו שירכך לבבו וידכדך נפשו על חטאיה עד שתשוב ותנחם על מה שעשתה ותסכים לבל תוסיף לחטוא עוד. וכמו שכתבתי במקומו בענין הקרבנות (ו)בסדר הנזכר, והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהן ובטבען החזק תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו. ואם אמנה בני שאלו דברי ילדות הן, עמם תתעורר וטעם זקנים תקח".

על פי רוב, ההתייחסות לאתנן זונה ולמחיר כלב הם בנוגע לאיסור קניית צרכי בדק הבית והקרבנות. אולם, לדעת רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק א דף קצב טור ב) הדין של אתנן זונה הוא לא רק בקדשי בית המקדש כי אם גם בכל דבר שקשור לקדושה:

"אתנן זונה אסרה תורה להביאו בית יי' לקרבן וה"ה בזמן הזה לעשות ממנו שום דבר לבית הכנסת כגון ספר תורה או בדק הבית או נר או שמן וכיוצא בו לבדק הבית ".

דבריו של רבנו ירוחם מפתיעים מאוד ובפרט לאור העובדה שהוא לא מציין כל מקור לחידושו. את איסור ההקרבה האמור בתורה לא ניתן להרחיב בנקל כפי שכתב. יחד עם זאת, הרמ"א פוסק כמותו להלכה (אורח חיים קנג, כא):

"הגה: אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב (דברים כג, יט) דבר של מצוה, כגון בהכ"נ או ס"ת; ודוקא מהאתנן עצמה, אבל אם נתנו לה מעות באתנן, מותר לקנות בהן דבר מצוה; ולא מקרי זונה, אלא איסור ערוה, אבל אלו הפנויות הקדשות שמקדישות דבר, מותר לקבל מהן".

הרמ"א, הוסיף על דבריו של רבנו ירוחם שגם במחיר כלב אסור להשתמש בכדי לקנות דבר של מצווה. מסברה נראה לומר שאין חומרת דין זה מהתורה ולכן אם אדם השתמש בכסף של מחיר כלב לשם קניית דבר מצווה קיים בכך את המצווה אולם עשה מעשה שאינו ראוי שכן עבר על דברי חכמים.

ניתן להביא תימוכין לדברי רבנו ירוחם מהסוגיה שעוסקת בחפץ של גוי ששימש לעבודה זרה ובוטל על ידי הבעלים (הגוי) שלו (עבודה זרה דף מז עמוד א):

"כי אתא רב דימי אמר: באשירה שביטלה קמבעיא ליה, יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות?"

כלומר, על אף שחפץ זה אינו אסור עוד בהנאה, בגמרא עדיין מסתפקים לגבי שימוש בו לצרכי מצווה. יתכן להסביר שיסוד הספק של הגמרא הוא בהנחה שחפץ זה בזוי על אף שאינו עבודה זרה ממש. לכן, אם השתמש אדם בחפץ שכזה לעשיית מצווה, הוא יוצא ידי חובה אולם אין לעשות זאת לכתחילה. כך פסק גם הרמ"א להלכה (אורח חיים הלכות לולב סימן תרמט סעיף ג):

"וכן של עיר הנדחת ושל אשרה של ישראל, פסול; אבל של עבודת כוכבים, לכתחילה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך, דלא בעינן לכם. הגה: ודוקא שלא נתכוון לזכות בו, אבל אם נתכוון לזכות בו ה"ל של ישראל דאינו יוצא בו; ודוקא קודם שנתבטל, אבל אם נתבטל ביד כותי, אפי' מכוון לזכות בו אח"כ, יצא בדיעבד".

ניתן לבאר על פי זה שהספק במסכת עבודה דלעיל, בשאלה האם מותר או אסור להשתמש בחפץ ששימש לעבודה זרה לשם מצווה, הוא רק לכתחילה, אולם בדיעבד מוסכם על כולם שיצא ידי חובה.

ירון בן צבי