דף יומיומי

תמורה דף כט – ממשקה ישראל

במשנה למדנו שבהמה שייחדו אותה לשם עבודת כוכבים (ועדיין לא הקריבו אותה), או בהמה שהשתחוו לה, מותרים באכילה. הגמרא בסוגייתנו מבררת את המקור לדברי המשנה. רב פפא למד זאת מהפסוק ביחזקאל (מה, טו):

"וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם"

מפשט הפסוק משמע שיש להביא מהבהמות המובחרות, המפוטמות (תרגום יונתן). ברם, במסכת פסחים (דף מח עמוד א) אנו למדים שפסוק זה מלמד אותנו שמביאים לקרבן רק מה שמותר באכילה:

"ממשקה ישראל - מן המותר לישראל. מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל"

רש"י על הפסוק מפרש שאכילה קרויה גם משקה משום שעיקר הסעודה קרויה על שם המשקה. באופן זה אנו למדים גם במסכת מנחות (דף ו עמוד א) שאסור להקריב בהמה טרפה:

"וטריפה מהכא נפקא? מהתם נפקא ממשקה ישראל - מן המותר לישראל!"

דהיינו, מהפסוק הנ"ל אנו למדים שמותר להקריב על גבי המזבח רק מה שמותר באכילה. בעניין זה נאמר במסכת זבחים (דף פח עמוד א) שאסור להביא מנחות, נסכים, מנחת בהמה וביכורים מן המדומע:

"אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע, ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם, ואם הביא - לא קדש"

הראשונים נחלקו בהיקף דין זה. כלומר, האם המילים 'ממשקה ישראל' מתירים להעלות על המזבח רק מה שישראל ראויים לאכול וממילא אסור להעלות תרומה (רש"י), או שגם מה שהותר לכהנים באכילה נכלל במשקה ישראל (תוספות).

בדעת רש"י, הסובר שמותר להעלות על גבי המזבח רק מה שמותר לישראל באכילה, יש לומר ש'אכילת המזבח' מוגבלת לכל דבר הנכלל במשפחת המאכלות האסורות. קרבן שעליו ריחפה הגבלת אכילה מסויימת, אסור בהקרבה. בדעת בעלי התוספות ניתן להסביר כי אכילת מזבח שווה לאכילת אדם. על כן, בכל מקרה שהקרבן היה מותר באכילה לאדם כלשהו מישראל הוא הותר למזבח.

בכדי לבחון את דעת רש"י, נעיין בהלכה שעוסקת בדין של יין ומים שהיו מגולים (משנה סוכה ד, י):

"כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור שהיין והמים המגולין פסולים לגבי מזבח"

כלומר, יין ומים מגולים אסורים להקרבה. בתלמוד הירושלמי הנ"ל (פרק ד הלכה ז) למדים "ממשקה ישראל" שהיין והמים אסורים בשתיה בעקבות הסכנה שהנחש הטיל בהם את ארסו, וממילא הם גם אסורים בהקרבה. רש"י (סוכה דף מח עמוד ב) הבין את סיבת פסול המים והיין המגולים מסיבה אחרת:

"דחיישינן שמא שתה מהן נחש, והארס מעורב בהן, ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור, שהרי הארס משלים לשיעורן"

להבנתו, הפסול הוא משום שהארס התערבב בהם וממילא שיעור המים או היין חסר. יתכן לומר שרש"י לא תפס את ארס הנחש כגורם לאיסור אכילה אלא כסכנה, ולכן לא למד את הפסול של מים ויין מגולים מהפסוק "ממשקה ישראל" כפי שנלמד בתלמוד הירושלמי.

הרב ירון בן צבי