דף יומיומי

תמורה דף יז – שוגג כמזיד

הגמרא בסוגייתנו לומדת שהמקור לכך שהתורה השוותה דין שוגג למזיד בתמורה הוא ייתור בפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כז, י):

"לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ".

כלומר, משום שאפשר היה לכתוב רק והיה הוא ותמורתו קודש, המילה 'יהיה' השניה מיותרת ומלמדת שתמורה שנעשה בשגגה חלה. המקרה בו השוותה התורה דין שוגג למזיד נידון בגמרא:

"אמר חזקיה: כסבור שהוא מותר להמיר, גבי תמורה - לקי, גבי קדשי' - לא לקי. [לישנא אחרינא: גבי תמורה - קדיש, גבי קדשים - לא קדיש]. ר"ל ור' יוחנן אמרי: כסבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, גבי תמורת שלמים - קדיש, גבי קדשים - לא קדיש".

בהמשך סוגייתנו, רב ששת אומר שאדם שהמיר שלא מדעת לוקה; כלומר, אם חשב בתחילה לעבור על איסור תמורה ולאחר מכן שכח את כוונתו הראשונה ומתוך טעות עשה תמורה, הוא לוקה משום שהתורה השוותה שוגג למזיד (בשונה ממקרה של קדשים).

בנוגע למחלוקת זו, הרמב"ם (הלכות תמורה א, ב) פסק שבמקרה שאדם המיר וסבר שמותר להמיר, מעשה התמורה נחשב ואינו לוקה:

"אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה, כיצד המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה, אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה".

רבי יוסף קארו (כסף משנה, שם) הסביר שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים על חזקיה וסוברים שאינו לוקה במקרה של שגגה, האדם לוקה רק אם הטעות הייתה שרצונו היה לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים. מכאן יוצא שלמעשה דברי רבי יוחנן חולקים גם על דברי רב ששת, שאם האדם המיר שלא מדעת, אינו לוקה.

יתכן להסביר כך גם את דברי הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח (א, ג):

"המתכוין לומר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים או שלמים ואמר עולה אף על פי שנתכוון לאיסור אינו לוקה, מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה".

כלומר, הרמב"ם פסק שבעל מום שהוקדש בטעות למזבח קדוש. בראב"ד השיג על דברי הרמב"ם, ופסק שרק תמורה חלה במקרה של שוגג, אבל בקודשים לא השוותה התורה דין שוגג למזיד. יתכן להסביר את דברי הרמב"ם בכך שלדעתו, רבי יוחנן וריש לקיש חלוקים על חזקיה גם בנקודה זו. לשיטתם מי שחושב שהמעשה מותר בעל החיים קדוש והאדם אינו לוקה בשני המקרים (תמורה והקדש) – לשיטתם הלימוד לגבי שוגג כמזיד הוא לא לגבי אדם שחשב שהמעשה מותר, לכן כמו שבתמורה הקדושה חלה, כך הדין גם בהקדש (משום שאין מקור לחלק בין המקרים הנ"ל).

יחד עם זאת, הראב"ד פירש שהמלקות בסוגיה לא נאמרו על פעולת ההמרה אלא על מקרה בו גזז או עבד בבהמת תמורה, שלא כמו בקדשים. זאת משום שלא מצינו מלקות לאדם ששגג.

הרב ירון בן צבי