!!
 
EAB- blank
 

דף יומיומי

תמורה דף ח – מכירת בכור

במקרה של בכור תמים (שאינו בעל מום), הכהן מקריב אותו בבית המקדש ולאחר מכן רשאי לאכלו בירושלים. במקרה של בכור בעל מום, הכהן שוחט את הבכור מחוץ לבית המקדש ורשאי לאכול את בשרו בכל מקום שירצה. בסוגייתנו, הגמרא דנה בדברי המשנה ממסכת מעשר שני (א, ב):

"הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה".

המשנה במסכת מעשר שני עוסקת בזכותו של הכהן למכור את הבכור במקרים הנ"ל. כלומר, בזמן שבית המקדש קיים מותר לכהן למכור את הבכור בעל המום (חי) לכהן אחר בכדי שהלה ישחט אותו ויאכל את בשרו. בזמן שבית המקדש אינו קיים, מותר לכהן למכור אף בכור תם והקונה (כהן או ישראל) ימתין עד שיפול בבכור מום ולאחר מכן יוכל לשחוט את הבכור ולאכלו בכול מקום.

במקרה בו יש לישראל בכור בעל מום, עליו לתת אותו לכהן משום שהבכור הוא ממון של שבט הכהנים, אחרת עובר על איסור גזל. לכהן מותר למכרו לישראל על מנת שישראל יאכל אותו, שכן, מותר לישראל לאכול בכור בעל מום. יחד עם זאת, הגמרא בסוגייתנו מביאה את דברי רב חסדא האוסר למכור בכור תם לישראל:

"אמר רב חסדא: לא שנו אלא כהן לכהן, אבל כהן לישראל - אסור. מ"ט - דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא, וממטי לחכם, ואומר לו: בכור זה נתן לי כהן במומו".

בבירור טעם הוראתו של רב חסדא מעלה הגמרא חשש שמא הישראל שקנה את הבכור יטיל מום בגוף הבכור ויזכה בהיתר לאכילתו על סמך אותו מום. כלומר, אסור למכור את הבכור לישראל משום שאנו חוששים שהוא יטיל מום ובכך יעבור על איסור הטלת מום בקדשים. השוני בין כהן לישראל הוא בכך שכהן אינו נאמן לומר שנפל מום בבכור אלא אם כן הוא מביא עמו עד – הכהנים חשודים על הטלת מום בבכורות ולכן אם לא יביא עמו עד, המומחה לא יתיר את שחיטתו של הבכור.

מתוך הבנה זו, שרק כהנים חשודים על הטלת מום בבכורות, לא מובן מדוע הגמרא חושבת לתרץ את דברי רב חסדא בדרך זו. התוספות שואלים באותו האופן (ד"ה דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא וממטי ליה [לחכם] ואמר בכור זה נתן לי כהן במומו). תשובת בעלי התוספות היא שישראל לא חשוד על הטלת מום בבכורות רק כאשר הבכור נולד אצל הישראל והוא ירא מכך שאם יטיל מום בבכור יחשדו בו בכך. ברם, במקרה בו ישראל מקבל את הבכור מאת הכהן, אז הוא לא חושש מכך משום שהוא יכול לומר שהוא קיבל את הבכור במצב זה מהכהן.

לשון הגמרא מתאימה להסבר זה. הגמרא מדגישה שהחשש הוא שהישראל יטען שנתן לי הכהן במומו ולא נאמר סתם שנפל בבכור מום. דהיינו, כל הטעם שישנו חשש שישראל הטיל מום בבכור הוא מכך שיתלה את נפילת המום בכהן ממנו קיבל את הבכור.

נראה לומר שאף שחכמים חשדו שהישראל עשוי להטיל מום בבכור במצב זה, מכל מקום, במידה ויבוא ישראל עם בכור בעל מום ויאמר שכך הוא קביל אותו מהכהן, הישראל יהיה נאמן לומר זאת והמומחה יתיר את הבכור. הסיבה לכך היא משום שבדרך כלל לא נחשדו ישראל על הטלת מום ואף כאשר חשש ספציפי בישראל נאמנותו אינה נפסלת.

הרב ירון בן צבי