דף יומיומי

בכורות דף נג – פתיחה לפרק מעשר בהמה

מעשר בהמה הוא מעשר שהבעלים צריכים להפריש מן הבהמות החדשות שנולדות בכל שנה בעדריהם. המצווה היא להפריש בהמה אחת מכל עשר ולהקדישה לשם מעשר בהמה.

הדמיון של מעשר בהמה ובכורות – זריקת הדם

התוספות (ד"ה מעשר בהמה) מציינים שהסיבה שדיני מעשר בהמה נלמדים במסכת בכורות היא משום שמתנות הדם של מעשר בהמה שווים למתנות הדם של בכורות. דין קרבן פסח נלמד במסכת נפרדת על אף שמתנות הדם שלו שוות לבכורות, משום שהלכותיו מרובות.

אנו למדים את דיני זריקת הדם במשנה (זבחים ה, ח):

"הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד".

רק ביחס לזריקת הדם של בכור יש ציווי מפורש בתורה (במדבר יח, יז):

"אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה' ".

דין זריקת הדם של פסח ומעשר לא מפורש בתורה. ברם, רבי יוסי הגלילי למד דין זה מכך שזריקת הדם של בכור מנוסח בלשון רבים (דמם, חלבם) ולא בלשון יחיד כפי שניתן היה לצפות אם היה מדובר רק בדין בכור. כלומר, מניסוח הפסוק אנו למדים שיש קרבנות נוספים שעלינו לזרוק את דמם כדין דם הבכור. קרבנות אלו הינם המעשר והפסח, שלא נתפרש דינם במקום אחר. רבי ישמעאל חולק על דרשתו של רבי יוסי הגלילי, ולומד את דין זריקת דם מעשר ופסח מפסוק אחר. לשיטתו, בשונה מדם הבכור הנשפך כנגד היסוד, את דם הפסח והמעשר שופכים על קיר המזבח.

אופן ההפרשה

בשונה מהפרשת מעשר דגן, במעשר בהמה לא לוקחים עשירית מן הבהמות אלא הבהמה אשר נמנית עשירית היא קדושה בקדושת מעשר בהמה, וכך פוסק הרמב"ם (הלכות בכורות ז, א):

"מי שהיו לו עשרה טלאים והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה והפריש עשרה למעשר אין אלו מעשר, אלא כיצד עושה כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שנים כאחד, ואמותיהן מעמיד מבחוץ, והן גועות שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן, שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט, שיעבור מעצמו ולא שיוציאו בידו, וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותן בשבט: א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט', והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר".

בהמה בעלת מום

בדין מעשר בהמה, השוני בין בהמה בעלת מום לבין בהמה תמימה בא לידי ביטוי בכך שבהמה תמימה מוקרבת על גבי המזבח, ונאכלת בירושלים בטהרה כדין כל אכילת בשר קדשים, ואילו בהמה בעלת מום, נשחטת בכל מקום ונאכלת גם בטומאה.

חלקו של כהן

נחלקו ראשונים האם יש לכהן חלק (מתנות כהונה) במעשר בהמה תמימה או לא. רוב הראשונים סבורים שלכהן אין חלק בבשר מעשר הבהמה. הבהמה שייכת כל כולה לבעלים, שכן לא נאמר בתורה שעלינו ליתן לכהן מתנות כהונה ממעשר זה.

מנגד, הריטב"א (שבת דף נד עמוד ב), כותב שמעשר הבהמה הוא ממתנות הכהונה. ניתן להבין את דברי הריטב"א לאור דברי הכתוב בדברי הימים ב (לא, ו):

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם הֵבִיאוּ וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בפסוק מפורש שהביאו את מעשר הבהמה לבית המקדש. יחד עם זאת לא כתוב במפורש שהמעשר ניתן לכהן. ניתן להסביר שנתינת מעשר בהמה לכהן תלויה ברצונו של בעל הבהמה ולא בחובה.

הרב ירון בן צבי