דף יומיומי

בכורות דף כו – בכור בעל מום

המשנה (דף כו עמוד ב) מטילה על הבעלים לגדל את הבכור ולהשלים את הטיפולים בו טרם הבאתו לכהן, מכיוון שיש לתת לכהן את מתנותיו באופן מכובד. הרמב"ם פסק את דברי המשנה להלכה בהלכות בכורות (א, יד):

"אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן."

את עצם הדין שיש לתת מתנות כהונה בצורה מכובדת למדים מהגמרא בחולין (דף קלב עמוד ב):

"אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא - אמר קרא למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים."

המשנה הקצתה זמן לטיפול בבכור לפני מסירתו לכהן בהתאם למין החיה. עוד מציינת המשנה כי הכהן יכול לבקש מהבעלים לקבל בכור תמים קודם לזמן שנקבע, בתנאי שהכהן מתכוון להקריב את הבכור מיד, היות ומסירה מוקדמת זו לא מוסיפה טורח לכהן ולא פוגמת בכבודו.

בהמשך המשנה למדים שהבכור נאכל בתוך שנתו הראשונה בין תם, ובין בעל מום:

"הבכור נאכל שנה בשנה בין תמים בין בעל מום שנאמר (דברים ט"ו) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה."

החיוב לאכול בכור תם 'שנה בשנה' נלמד ישירות מהפסוקים. בניגוד לתם, המקור לחיוב אכילת בכור בעל מום לא ברור, שכן, הציווי עצמו (דברים פרק טו פסוקים יט – כא) לא מתייחס לבעל מום:

"כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ:"

בהבנת המקור לחיוב אכילת בכור בעל מום בשנתו הראשונה נחלקו הראשונים. הרמב"ם (הלכות בכורות א, ח) למד מסמיכות הפסוקים שהחיוב לאכול בכור בעל מום בשנתו הראשונה הוא מהתורה:

"הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו."

נראה שהרמב"ם הלך בדרכו של הספרי (פרשת ראה פיסקא קכד, יט):

"כל הבכור אשר יולד בבקרך, מגיד שהבכור נאכל כל שנתו אין לי אלא בכור תם בעל מום מנין תלמוד לומר כל הבכור.
מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך מלמד שהבכור אסור בגזה ובעבודה אין לי אלא בכור תם בעל מום מנין תלמוד לומר כל הבכור."

מנגד, רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים סימן קמב) סובר שהחיוב לאכול בכור בעל מום 'שנה בשנה' הוא רק מדברי חכמים:

"הבכור נאכל (כל שנה ושנה בין שור) בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. ונראה דבעל מום אסמכתא בעלמא הוא דהא קרא לא איירי אלא בתם."

באופן דומה כתבו גם מספר אחרונים (מהרי"ט אלגזי, שו"ת בית אפרים י ועוד), והסבירו שמטרת תקנת החכמים היא להוות 'זכר למקדש'.

רבי יהושע פלק (בעל 'פני יהושע') ורבי דוד הלוי, מציעים טעם נוסף. לדבריהם, הסיבה שיש לאכול בכור בעל מום בתוך שנתו היא מחשש שמא יגוזו אותו או יעבדו בו (ט"ז יורה דעה סימן שו ס"ק ו). על הסברם קשה מדוע נתנו חכמים ארכה של שנה לאכילת הבכור, ולא חייבו לאכול את הבכור מיד? קושיה נוספת היא מדוע לא מצאנו גזירה דומה בשאר פסולי המוקדשין?

ניתן לתרץ שהיות וכיום אין דין של פסולי המוקדשין, לא שייך לחייב את אכילתם 'שנה בשנה'. לגבי בכור ניתן לומר שתיקנו לאכול בתוך שנה בבעל מום משום זכר למקדש, והקצבת הזמן מועילה גם למנוע מכשול של גיזה ועבודה.

הרב ירון בן צבי