דף יומיומי

חולין דף קלג - מתנות זרוע לחיים וקיבה הלכה למעשה

הפרשת מתנות זרוע לחיים וקיבה בעידן המודרני איננה פשוטה. עד לדור האחרון, שחיטה היתה עניין פרטי: אדם היה רוכש בהמה, הולך לשוחט ואוכל מבשרה. גם שוחטים שעסקו במכירת בשר לא עשו זאת בהיקף גדול. בעידן המודרני והמתועש, קיימות משחטות המספקות כמויות אדירות של בשר. הטלת חיוב זרוע לחיים וקיבה על משחטות אלה עשויה לגרום להן נזקים כבדים.

בעיה דומה קיימת גם בנוגע לתרומות ומעשרות. אלא, ששם הפיתרון פשוט: ההלכה קובעת, כי כאשר אין כהן טהור שמסוגל לאכול מן התרומה, מוטב להפרישה בשיעור קטן ביותר, שהרי אפילו חיטה אחת פוטרת כרי שלם. ואכן, משווקי פירות וירקות מפרישים חלק קטנטן מן התוצרת כדי להפקיע את איסור הטבל.

עם זאת, במתנות זרוע לחיים וקיבה אין כל קדושה, כמבואר בתוספתא חולין (ט, ט), וברמב"ם (הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולים ט, כ). משום כך, רשאים גם כהנים טמאים לאכול מהן, ועל כן ראוי היה להפריש את המתנות ולתיתן לכהן. מאידך גיסא, בשונה מתרומות ומעשרות, שקודם הפרשתם הפירות אסורים באכילה מדין טבל, הרי שבמתנות זרוע לחיים וקיבה אין איסור טבל קודם הפרשה, וממילא אף אם בפועל אין מפרישים הבשר מותר באכילה (כמבואר בגמרא בדף קלב עמוד ב). קולא זו הינה משמעותית ביותר, והיא זו שמובילה לכך שבמשחטות רבות אין הקפדה על נושא זה של מתנות זרוע לחיים וקיבה.

פוסקי ההלכה העלו שיקולים שונים להצדקת מנהגן של משחטות רבות להתרשל בהפרשת מתנות זרוע לחיים וקיבה. יש שקבעו, שהכהנים שבמקומותינו "אינם מיוחסים", דהיינו שכהונתם אינה ודאית. בעל "מנחת יצחק" (חלק ח סימן קו) דן בהסבר זה בנידון דידן, אך הוא דוחה אותו:

"אף דאין להקל מטעם דאין בקיאין ביחוסי כהונה ... דנותנין בזמן הזה לכל כהן שירצה בין חבר בין עם הארץ, ואפילו אינו מיוחס".

לדעת המנחת יצחק עצמו, אכן אין כל היתר להימנע מנתינת זרוע לחיים וקיבה:

"והנה העולם מקילים שמפרישים ואינם נותנים שום מתנות כהונה לכהנים ולוים ... אמנם המהדרים וכן נוהגים כל הישובים החרדים לקיים מצוות נתינה לכהנים ולוים כהלכתן ממש".

דרך אחרת לפטור את המשחטות מן המתנות היא לערוך הסכם שותפות עם הכהן. במשנה בדף קלב עמוד א מבואר, כי אם הכהן שותף בבהמה כולה, היא אכן פטורה מן המתנות. יש להזכיר, כי הסכמים מעין אלה קיימים לעיתים קרובות בלאו הכי, ומכוחם מאפשרים למשחטות להאכיל את הבהמות בתרומות ומעשרות. אמנם, כהנים אינם אוכלים בתרומה בזמן הזה, שהרי אינם טהורים, ואולם בהמת כהן רשאית לאכול מן התרומה גם בזמן הזה, וכאמור, כך נוהגים במקומות רבים. כאמור, כדי לאפשר את קיומו של פיתרון זה, יש לוודא שלכהן ישנה שותפות של ממש בבהמה כולה, ולא רק בחלק ממנה. לשון אחרת, אין די למכור לכהן יד או רגל של הבהמה, אלא יש צורך למכור לו חלק וזכות בבהמה כולה.

מהרב זאב וייטמן שמעתי, כי הפיתרון הרצוי, לדעתו, הוא הקמת קרן של צדקה שאליה יעבירו המשחטות את המתנות. בגמרא בדף קלג עמוד א למדנו:

"אמר רב יוסף: האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא - ליזכי ליה מתנתא".

כאמור, במתנות זרוע לחיים וקיבה אין קדושה, וממילא גם מי שאיננו כהן רשאי לאכול מהן לכתחילה. רב יוסף מקצין זאת אף יותר, ומורה לכהנים לשמור על כבודם ופרנסתם של תלמידי החכמים, ולזכות להם מלכתחילה את המתנות. ובכן, מציע הרב וייטמן, במקום לחתום על הסכם שותפות עם הכהן, יחתום הכהן על הסכם שלפיו הוא מזכה מוסדות צדקה למיניהם במתנות שמגיעות לו. כך יוכלו המשחטות להעביר את המתנות (או סכום כסף השווה להן) לקרן הצדקה, ונמצא שקיימו את שתי המצוות: יצאו ידי חובת מתנות, ואף סייעו לנזקקים.

הרב אביהוד שורץ