!!
 
EAB- blank
 

דף יומיומי

חולין דף קכב – טומאת עור אדם

במשנה (קכב עמוד א) נאמר שטומאת עור אדם חמורה יותר מטומאת שאר עורות בעלי חיים, והיא לא סרה ממנו אפילו כאשר העור עובר עיבוד. בגמרא מבואר שמעיקר הדין אמור היה דינו של עור אדם להיות קל יותר מדין שאר העורות, ומדובר בגזירה מיוחדת שגזרו חכמים:

"אמר עולא: דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא - גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין."

דבריו של עולא מעוררים מספר שאלות. העיקרית שבהן היא מהי משמעותה של הסיטואציה החריגה שאותה מתאר עולא, שבה אדם עושה מעורות אביו ואמו שטיחים. גרסתה של הגמרא בנדה (נה עמוד א) לדברי עולא היא שאותו אדם עושה מעורות אביו ואמו "שטיחין לחמור", היינו מעין מרדעת מעור אדם. לאור זאת הבינו רוב הראשונים שהבעיה ההלכתית במעשה זה הינה איסור הנאה מן המת, ומתוך כך הקשו מדוע נקט עולא דווקא את הדוגמה של "עורות אביו ואמו". התוספות בסוגייתנו (ד"ה עורות) התמודדו עם שאלה זו וכתבו:

"ואע"ג דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין כו' מ"מ לא הוו גזרי רבנן משום הך חששא שי-היה טמא אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא."

כלומר, מצד עצם האיסור ההלכתי לא היו חכמינו גוזרים טומאה, אלא דווקא משום החומרה המיוחדת (מבחינה מוסרית) שקיימת בעשיית שטיחים מעורות אביו ואמו. נראה שרעיון זה דומה לדברים שנאמרו על ידי הצדוקים במשנה במסכת ידים (ד, ו):

"אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים.
א"ר יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד הרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים!
אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות.
אמר להם: אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים."

כלומר, עיקר עניינה של טומאת מת הוא הרחקת האדם מן המת כדי שלא ישתמש בו בצורה מבזה. לפי הבנה זו קשה להבין את הצורך בגזירת חכמים. הראשונים כבר עמדו על כך שגזירה זו מיותרת לכאורה, משום שכבר מדאורייתא יש איסור הנאה מן המת. לאור הדברים הנ"ל השאלה רק מתעצמת, שהרי קשה להניח שתופעה מזעזעת של עשיית שטיחים לחמור מעורותיהם של ההורים, על העיוות המוסרי והאיסור מדאורייתא שבה, הייתה כה נפוצה עד כדי כך שחכמינו הוצרכו לגזור טומאה על עורות אלו.

משום כך מסתבר אולי הפירוש המיוחד המובא בר"ן בשם הרמב"ן:

"דעור אביו ואמו משום חבתן הוא מפשיטן ומקיימן בידו לספוד עליהם ושוטחין לפניו ויש בו איסורא משום מלין מת ואינו קוברו ובזיונא נמי הוא."

כלומר, אביו ואמו הינם דוגמה דווקא לבני אדם שאותם האדם מכבד ומעריך, וקיים חשש שינסה לכבד אותם בכך שישמר את עורותיהם. הבעיה שאותה רואה הר"ן בהתנהלות זו היא איסור הלנת המת ובזיונו. אך ייתכן שמעבר לכך קיימת בהתנהגות כזו בעיה מהותית שהיא אולי יסוד דיני טומאת מת, שעניינם הפרדת המתים מן החיים ומניעת ההתרפקות על המוות, כפי שביאר החזקוני (במדבר יט, טז):

"החמיר בטומאת אדם על כל טמאות שבעולם לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדאי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים."

הרב אברהם סתיו