!!
 
EAB- blank
 

דף יומיומי

חולין דף קכא - מפרכסת

במשנה הפותחת את הפרק (קיז עמוד ב) נאמר:

"השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות."

מוקד הדיון הינו בהמה שכבר נשחטה אך היא עדיין מפרכסת ומראה סימני חיים. במשנה מבואר שבהמה זו מטמאת טומאת אוכלים במצבים מסוימים (עיין רש"י קכא עמוד א ד"ה השוחט), אך אינה מטמאת טומאת נבלה. בגמרא (קכא עמוד ב) נאמר שהאמורא חזקיה מסכים עם דברי המשנה, שאין טומאת נבלה במפרכסת. הגמרא מקשה שדברי המשנה סותרים את דבריו של חזקיה במקום אחר:

"אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא: ומי אמר חזקיה הכי?
והא איתמר, שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת;
חזקיה אמר: אינה לאברים,
ר' יוחנן אמר: ישנה לאברים,
חזקיה אמר אינה לאברים - מתה היא,
רבי יוחנן אמר ישנה לאברים - לאו מתה היא!
אמר ליה: יצתה מכלל חיה, ולכלל מתה לא באת."

חזקיה ורבי יוחנן נחלקו בעניין מעמדה של המפרכסת לעניין דין אבר מן החי. לדעת רבי יוחנן נחשבת המפרכסת כחיה, ולכן יש בה איסור אבר מן החי, ואילו לדעת חזקיה נחשבת המפרכסת כמתה ואין בה איסור אבר מן החי. מתוך כך מקשה ר' ירמיה: כיצד פוסק חזקיה כמו המשנה שאין במפרכסת טומאת נבלה, ומצד שני מחשיב אותה כמתה ופוסק שאין בה איסור אבר מן החי? תשובתו של ר' זירא היא שמפרכסת "יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת". נראה שניתן להבין תשובה זו בשתי דרכים עקרוניות:

א. המוות והחיים הינם שני קצוות של סקאלה והמפרכסת נמצאת במרכזה, ולכן לא חלים עליה לא דיני החיים (אבר מן החי) ולא דיני המוות (טומאת נבלה).

ב. המוות והחיים הינם שני גדרים מקבילים שאינם סותרים בהכרח זה את זה, וממילא התשובה לשאלה האם הבהמה חיה אינה תלויה בשאלה האם הבהמה מתה. באופן תיאורטי ניתן היה לתאר מצב שבו בהמה באה לכלל מתה אף שעדיין לא יצאה מכלל חיה. ייתכן וההבדל שבין שני הגדרים הוא שהחיים מבטאים את ההיבט התפקודי של הבהמה ביחס לאדם ואילו המוות מהווה הגדרה עצמית של החפצא שלה.

בהמשך הגמרא מובא חילוק נוסף ביחס לבהמה המפרכסת:

"אמר אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה - דהא מטמאה טומאת אוכלין, והרובעה חייב - דהא אינה מטמאה טומאת נבלה."

הראשונים נחלקו מהי סברתו של אביי, ונראה שמחלוקתם דומה לחקירה הנזכרת לעיל (אף שאינה תלויה בה, משום שלעיל חקרנו בדעת חזקיה שלא נפסקה להלכה ומסתבר שהמשך דברי הגמרא כדעת רבי יוחנן):

א. רש"י (ד"ה אמר) נימק את דינו של אביי במילה אחת: "לחומרא". נראה מדבריו שאכן מדובר במצב ביניים, בין חיים למוות, ולכן יש להחמיר בכל הדינים מספק.

ב. התוספות (ד"ה אביי) כתבו שמדובר בחילוק מהותי: הבהמה עצמה נחשבת כחיה, ולכן הרובעה חייב, אך מכיוון שהיא ראויה לאכילה היא מטמאת טומאת אוכלים ואינה מצלת על הבלועים בתוכה. נראה שדעתם היא שמפרכסת איננה מצב ביניים אלא שלעניינים מסוימים נחשבת כחיה ולעניינים אחרים נחשבת כמתה.

הרב אברהם סתיו