דף יומיומי

חולין דף קיט - שיעור מינימלי ליד ולשומר

הסוגיה הראשונה בפרק "העור והרוטב" עוסקת בשני מושגים קרובים אך שונים: יד ושומר. השומר הוא דבר מה המגן על החפץ, כפי שמגינה קליפת הפרי על הפרי עצמו. היד מאפשרת שימוש או אחיזה בחפץ, אף שאיננה מגינה עליו בפועל.

בגמרא בדף קיח עמוד ב נחלקו רב ור' יוחנן האם דיני יד ושומר תלויים בשיעור: לדעת רב, ישנו שיעור מינימלי לפרי או לחפץ כדי שיזכה ליד או לשומר. ר' יוחנן חולק על כך, ולדעתו היד והשומר אינם תלויים בשיעור זה או אחר (כך הבין הרמב"ן [קיט עמוד א ד"ה ור' יוחנן] את דעת ר' יוחנן; רש"י סבור, שלדעת ר' יוחנן ישנו שומר אף לכלשהו, אולם יד זקוקה לשיעור מינימלי גם אליבא דר' יוחנן).

את דעתו של רב ניתן להסביר בשתי דרכים. ניתן לומר, שרב קובע קביעה הלכתית. לאמור - המושגים של שומר ויד הם מושגים הלכתיים מחודשים, ועל כן יש צורך בשיעור מינימלי כדי ליישם אותם. סוגיות רבות במהלך הפרק עוסקות בשיעור לטומאת אוכלים. התורה קובעת, שחפץ הקטן משיעור מסויים איננו נטמא ואיננו מטמא אחרים. גם כאן, מסתבר שיש לייחס חשיבות הלכתית דווקא לחפץ בגודל מסויים.

לחילופין, ניתן לומר שדבריו של רב מבוססים על הנחה מציאותית. היד והשומר משרתים את החפץ, כל אחד בדרכו שלו. לדעת רב, כאשר מדובר על חפץ קטן ביותר, הוא איננו זקוק להגנה של השומר או לאפשרות השימוש שביד. במילים אחרות, היד והשומר ממלאים תפקיד מציאותי, ותפקיד זה אינו רלוונטי כאשר מדובר על חפץ קטן מאוד.

את דבריו של ר' יוחנן קל יותר להתאים לפירוש השני. אילו יד ושומר היו קטגוריות הלכתיות גרידא, סביר מאוד להפעילן דווקא כאשר ישנו שיעור בעל חשיבות, כפי שמצאנו בתחומים אחרים. ברם, אם מדובר על עניין מציאותי, יסביר ר' יוחנן שאמנם החפץ זעיר, אך סוף סוף הוא זקוק להגנה ולבית אחיזה בדמות היד והשומר (סברה זו מתאימה בעיקר לדין השומר, שהרי גם חפץ קטן מאוד זקוק להגנה. באשר ליד, אכן קשה להבין מדוע חפץ קטנטן זקוק לבית אחיזה. אפשר, שבכך בדיוק נחלקו רש"י והרמב"ן דלעיל: לדעת הרמב"ן ר' יוחנן אינו דורש שיעור אפילו ליד, ואילו לדעת רש"י אין שיעור לשומר, אך יש שיעור ליד).

אף שדברי ר' יוחנן מתיישבים יותר על פי ההסבר השני, הגמרא בדף קיט עמוד א מחדשת הלכה שהולמת דווקא את ההסבר הראשון. בגמרא נאמר, שקליפת גרגר חיטה או גרגר עדשים מוגדרת שומר. ברור ששיעורם של אלה קטן ביותר, אך הגמרא מסבירה: "בריה שאני". כלומר, היות שמדובר על גרגר שלם, שעצם ברייתו בגודל זה, יש ליישם לגביו את דין שומר לפרי.

דין בריה מוכר לנו מסוגיות הלכתיות שונות: האוכל בריה שלימה לוקה, אף אם אין בה כזית (מכות יז); בריה שנפלה לתערובת אינה בטלה ברוב (חולין ק'); לדעת חלק מן הראשונים האוכל בריה חייב לברך ברכה אחרונה אף אם לא היה בה שיעור (ראה שולחן ערוך אורח חיים רי סעיף א). בכל ההקשרים הללו, מתייחדת הברייה בכך שיש לה חשיבות ומשמעות, על אף שהיא קטנה ביותר.

אם נפרש שהדיון בסוגייתינו הוא דיון מציאותי, דין ברייה איננו רלוונטי. למרות שבריה חשובה כשלעצמה, אם היא קטנה ביותר היא איננה זקוקה ליד או לשומר. אולם, אם נפרש שהשיעור נחוץ לצורך יישום הקטגוריה ההלכתית, הרי שדין בריה קריטי. אף שהחפץ עצמו קטן, סוף סוף הוא בעל חשיבות, וניתן להפעיל לגביו את הקטגוריה ההלכתית המדוברת.

יש להעיר לסיום, שבהמשך הסוגיה כותב רש"י (קיט עמוד ב ד"ה חטין) שהפעלת דין בריה בנידוננו היא בגדר "תירוצא דחיקא". השיטה מקובצת המוחק מילים אלה מדבריו של רש"י. ייתכן והספק לגבי תוקפו ועניינו של תירוץ זה מבוסס על ההסבר שהצגנו כאן.

הרב אביהוד שורץ