דף יוםיומי

חולין דף צו – טביעות עין

סוגיתנו עוסקת בדין סימנים ביחס להשבת אבידה וזיהוי בשר כשר לשם אכילתו (בשר שנתעלם מן העין).

בתחילה רבא חשב שמכיוון שלכל אדם האבידה תוחזר רק כאשר הוא יתן סימנים נכונים ומכאן שסימנים עדיפים על טביעות עין משום שהשבת אבידה על פי טביעות עין היא רק לתלמיד חכם (רש"י צה, ב ד"ה דהא מהדרינן אבידתא). אולם לאחר שראה שסומכים על טביעות עין גם בדיני איסור והיתר, הוא שינה את דעתו.

האחרונים נתנו שני הסברים בטביעות עין – שכלית: מדובר ביכולת אבחנה טובה במיוחד על פי מספר אלמנטים שכל אחד כשלעצמו אינו אמצעי זיהוי אבל סך האלמנטים יוצרים אמצעי זיהוי; רגשית: האדם מזהה שזהו החפץ שלו מכיוון שהוא רגיל לראות אותו ולכן הוא מכיר אותו ואין הוא יכול לתאר זאת לאדם אחר (שו"ת ר"א מזרחי סימן לח).

את ההתלבטות של רבא ניתן להסביר בכך שבתחילה הוא חשב שטביעות עין לא נחשבת כהכרה טובה של האבידה כמו נתינת סימנים ולכן רק אדם שיש לו טביעות עין טובה במיוחד סומכים עליו (ר"ן), יתכן לומר שהוא הבין בתחילה שטביעות עין היא אמצעי זיהוי רגשי. אולם, לאחר שראה שטביעות עין מועילה גם בדיני איסור והיתר (מהתורה), הוא הבין שיש לחלק בין טביעות עין באבידה לאיסור והיתר, דהיינו, הסיבה שמחזירים אבידה לתלמיד חכם על פי טביעות עין היא לא משום שיש לו הבחנה טובה יותר אלא משום שהוא לא חשוד על שקר (תוספות ד"ה ולא), יתכן לומר שכעת ההבנה היא שכלית ותלמיד חכם משתדל לדייק יותר בכדי לוודא שזהו אכן החפץ שלו שהוא רוצה להימנע מגזל יותר מאדם רגיל.

הסבר נוסף שניתן להציע הוא שבתחילה רבא סבר שמהתורה טביעות עין היא כלל לא סימן ורק משום שיש לו הבחנה טובה יותר משל כל אדם (הבחנה רגשית) אנו נותנים לא את האבידה אף שיתכן שהיא אינה שלו מדין של "הפקר בית דין הפקר", אולם לאחר שראה שסומכים על טביעות עין גם בדיני תורה, ואי אפשר לומר שביד חכמים לתקן שדבר שאסור מהתורה יותר על פי טביעות עין הבין כפי שהסברנו לפני כן שמדובר באמצעי זיהוי שרק אדם נאמן מאוד רשאי להשתמש בו. לכן, במקרה שאין חשש לשקר (בשר שנתעלם מן העין) כל אדם יהיה נאמן בטביעות עין.

הרב ירון בן צבי