!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

חולין דף עח - פתיחה לפרק "אותו ואת בנו"

בדף ע"ח אנו פותחים בלימוד הפרק החמישי - פרק "אותו ואת בנו". איסור שחיטת האם וולדה נזכר בתורה בספר ויקרא בפרשת אמור:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

בעל ספר החינוך (מצוה רצ"ד; הדברים מבוססים על פירוש הרמב"ן לתורה, דברים כ"ב ו') מציע שני טעמים למצוה זו. הטעם הראשון הוא, שבשחיטת האם והבן ביום אחד ישנו ביטוי של השמדה. אמנם, בעלי החיים ניתנו למאכל אדם, ואולם לא נתינה לאדם הרשות להשמיד את בעלי החיים כליל. פגיעה באם ובוולד מבטאת ניסיון לכלות את אותו מין של בעלי חיים ולמנוע את המשך קיומו, ועל כן היא נאסרה.

טעמו השני של החינוך הוא טעם פשוט יותר:

"ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה".

החיסרון בטעם זה הוא, שחז"ל קבעו בכמה מקומות שמצוות התורה הן גזירות, ולא רחמים. חז"ל אמרו את הדברים ביחס למצות שילוח הקן, ואולם החינוך סבור שכוחם יפה גם בנידון זה - באיסור שחיטת אותו ואת בנו. במצות שילוח הקן (תקמ"ה) הוא מאריך מאוד בנושא זה, ומסקנתו: למרות דברי חז"ל הללו, אין ספק שמטרת המצוות לחנך את האדם, ולהקנות לו את מידת החמלה. אמנם, אין ראוי לאדם שייקבע ציונים לרחמיו של הקדוש ברוך הוא, אך מצד הלקח האישי שאותו הוא מפיק מן המצוה, אין להתעלם מן הטעם הפשוט של חינוך לרחמים.

באותה מצוה עורך החינוך דיון ארוך לגבי עצם השיטה המציעה טעמים למצוות, וקובע שהיות והרמב"ם והרמב"ן אכן עסקו בתחום תורני זה של טעמי המצוות, על כורחנו שאכן ראוי ומומלץ לעסוק בו על פי הבנתנו.

הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג', פרק מ"ח) מסביר, שאיסור שחיטת אותו ואת בנו מבוסס על ההנחה שבכל הנוגע ליחסי הורים וילדים - ההפרש שבין בעלי החיים ובין בני האדם איננו גדול. לאמור - רחמי הבהמה על פרי בטנה קרובים מאוד לרחמי האישה על התינוק, ועל כן ראוי למנוע את צערה של האם. הרש"ר הירש בפירושו לספר ויקרא מרחיב בנקודה זו, ומבאר שאף שהאדם בעל התבונה והבחירה הוא השולט על בעלי החיים, לעיתים ראוי להדגיש דווקא את הקירבה שביניהם.

הגמרא בראשית הפרק עומדת על נקודה מעניינת, הנוגעת גם לפשוטו של מקרא. הפסוק הנ"ל מפרשת אמור הוא חלק מפרק שלם העוסק בקורבנות. הפרק הולך ומונה עילות שונות לפסול הזבח, ובעיקר: בעלי מומים למיניהם. אותם מומים נוגעים, כאמור, דווקא לקורבנות, אך אינם מטילים כל הגבלה על שחיטת חולין.

והנה, דווקא ביחס לאותו ואת בנו, מפרשים חז"ל כי עיקר עניינו בשחיטת חולין, ויש צורך בלימוד מיוחד שייקבע שאיסור זה נוהג גם בקודשים. הדבר מתמיה, וכפי שניסח זאת בעל תורה תמימה על פסוק זה:

"לכאורה אינו מבואר כל עיקר דרשה זו, דמהיכי תיתא לא יהיה נוהג בקדשים אחרי דכל עיקר ענין זה כתיב בענין קרבנות, ואדרבה מטעם זה היה יותר סברא לומר דנוהג רק בקדשים ולא בחולין!".

אפשר, שהתשובה לתמיהה זו נעוצה בטעם המצוה שהוצג לעיל. לאמור - חז"ל עצמם זיהו לקח חינוכי חשוב במיוחד באיסור זה של שחיטת אותו ואת בנו. משום כך, הם הניחו בפשטות שאותו לקח ראוי להילמד בכל שחיטה שהיא, ולאו דווקא בשחיטת קודשים. לפיכך, קבעו חז"ל כי בשונה מבעלי מומים או מחוסר זמן, הפוגעים אך ורק בתמימות הבהמה, וממילא פסולים רק למזבח, איסור אותו ואת בנו הינו איסור יסודי ועקרוני, שראוי להתייחס אליו גם בשחיטת חולין.

הרב אביהוד שורץ