דף יוםיומי

מנחות דף ס - תנופה והגשה

המשנה בדף ס' עמוד א' עוסקת בענייני תנופה בקורבנות. המשנה מתייחסת לתנופה מתוך הקבלה לפעולה נוספת, והיא: ההגשה. בעבר עמדנו על כך (ראה בעיונים לדף י"ט) שפעולת ההגשה היא פעולה ייחודית למנחה, המתבצעת על ידי הכהן ומבטאת את עמידתו של בעל המנחה לפני ה'. אחת הנקודות המייחדות את ההגשה היא העובדה כי יש להגיש את המנחה כולה, ולא רק את קומצה, כמבואר בסוגייתינו.

מן המשנה עולה, כי אין קשר בין ההגשה והתנופה, שהרי לעיתים באה זו בלא זו. אמנם, ישנם קורבנות שיש בהם גם הגשה וגם תנופה, וכמפורט במשנה הבאה: מנחת העומר ומנחת קנאות (שתי מנחות אלה שוות לא רק בהגשה ובתנופה, אלא גם בהיותן קמח שעורים, בשונה משאר המנחות המוקרבות מן החיטה). התנופה בשני הקורבנות הללו מפורשת בכתוב, והגמרא בסוגיתנו מבררת את המקור לחובת ההגשה בקורבנות אלה.

והנה, המשנה בדף ס"א מביאה הלכה נוספת בנידון:

"תנופות קודמות להגשות".

רש"י על אתר מבאר:

"התנופות קודמות להגשות - תחילה מניף ואח"כ מגישה ובמנחת העומר ומנחת קנאות שיש בהן תנופה והגשה".

כלומר, לדעת רש"י הלכה זו רלוונטית אך ורק לגבי שני הקורבנות שבהם אכן מצאנו גם תנופה וגם הגשה.

נראה, שפירושו של רש"י הוא הפירוש הפשוט במשנה. פירוש זה משתמע גם מן הירושלמי בסוטה (פרק ג' הלכה א'; מצוטט בתוספות בסוטה יט.), שם מצאנו דיון במקור ההלכה שתנופה קודמת להגשה. הדיון שם מתמקד במנחת קנאות ובמנחת העומר בלבד.

בביאור הקדמת התנופה להגשה, כתב בעל "משך חכמה" (פרשת נשא) כי הדבר נובע מדין "אין מעבירין על המצוות". בסוגיה מבואר שהתנופה נעשית במזרח, ואילו ההגשה נעשית במערב. הנכנס לעזרה פוגש תחילה במזרח, ועל כן עליו להקדים את התנופה להגשה.

גם אם לא נקבל את דברי המשך חכמה, הרי שעלינו לתלות את הקדמת התנופה להגשה בהלכה מקומית אחרת בנוגע למנחות. סוף סוף, מדובר כאמור, על דין פרטני, הקובע את סדר הקרבת מנחת סוטה ומנחת העומר. זאת, בשונה מפירוש אחר, שאותו ניתן להציע לאור פסקי הרמב"ם.

הרמב"ם הביא את סדר הקרבת מנחת העומר בהלכות תמידין ומוספין, ואת סדר הקרבת מנחת הקנאות בהלכות סוטה. עם זאת, את הקביעה העקרונית שבמשנה, שלפיה התנופות קודמות להגשות, הביא הרמב"ם בהקשר שונה לחלוטין. בפרק ט' מהלכות מעשה הקורבנות עוסק הרמב"ם בהרחבה בדיני השלמים למיניהם, ובכלל זה בחובה להניפם תנופה. הרמב"ם מעיר כי אישה איננה מניפה את קורבנה (כמבואר להלן בסוגייתינו), ומוסיף (בהלכה ט"ז):

"ותנופה קודמת להגשה בכל מקום".

אמנם, הרמב"ם מזכיר בהלכה זו את העובדה שהסוטה מניפה את מנחתה, ועם זאת, עיקר דיני מנחת סוטה נתבארו במקום אחר. מדוע, אם כן, בחר הרמב"ם לשנות דווקא כאן את אותה הלכה עקרונית המקדימה תנופה להגשה?

הגרי"ז בחידושיו לסוגייתינו עמד על נקודה זו, ולדעתו הרמב"ם אכן מבאר את המשנה בדרך שונה מרש"י. לדעת הרמב"ם, משנתנו אינה עוסקת בתנופה ובהגשה של אותו קורבן עצמו, אלא בתנופה ובהגשה בשני קורבנות שונים. כך, למשל, אם עומדות לפני הכהן הגשת מנחה ותנופת שלמים, עליו להקדים את התנופה.

כל עוד עסקנו בסדר הדברים במנחה עצמה, לא ניתן לייחס להקדמת התנופה משמעות עקרונית. מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א הסביר כמה וכמה פעמים, כי הקדמת עניין אחד לעניין אחר במסגרת מוגדרת לא בהכרח מורה על עודף חשיבות. כך, למשל, נהוג ללבוש חולצה לפני שלובשים חליפה; החולצה איננה חשובה יותר מן החליפה, ואולם זהו סדר הדברים ההגיוני. כאמור, אפשר שכך הוא גם במנחה: הקדמת התנופה להגשה נוגעת לסדר הדברים, ואיננה מעידה על חשיבות.

אך לדעת הרמב"ם, אין מקום להסבר כזה. הרי הרמב"ם קובע, על פי הפירוש דלעיל, שבפעולת התנופה ישנו ערך סגולי כלשהו, הדוחה את עבודת הקורבנות המצויים בעזרה באותה שעה. הרמב"ם לא רק קובע את סדר הקרבת מנחה זו או מנחה אחרת, אלא מורה הוראה עקרונית על העדפת התנופה. מסתבר, שהתנופה, שיש בה הלל ושבח לקדוש ברוך הוא, היא אכן בעלת חשיבות מיוחדת, וכאמור, היא דוחה אפילו עבודות נוספות המבטאות את העמידה לפני ה', ובכלל זה את ההגשה.

הרב אביהוד שורץ