דף יוםיומי

מנחות דף נז – חימוץ מנחות ובישול בשבת

הגמרא בסוף דף נו ע"ב ותחילת דף נז ע"א דנה ביחס שבין איסור בישול בשבת לבין איסור חימוץ מנחות. לגבי בישול בשבת מביאה הגמרא את דברי רבי יוחנן, הסובר כי המניח בשר על גבי גחלים בשבת ולא היפך בו פטור, באם לא נתבשלה גרוגרת מהבשר בישול גמור. זאת כיון שללא היפוך, הגחלים אינם מבשלים אלא כשיעור מאכל בן דרוסאי, ואף זאת רק מצד אחד, ו'כל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא'. לגבי חימוץ מנחות, לעומת זאת, אמר רבי אמי כי 'הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה'. לכאורה מדובר בשני דינים שונים, אלא שרבי אמי מוסיף בסוף דבריו 'כמעשה שבת'.

הראשונים נחלקו כיצד יש להבין את סיומת זו שבדברי רבי אמי. רש"י (נו ע"ב ד"ה כמעשה צלי בשבת) מבאר כי להלכה אכן נותר החילוק שבין מנחות לשבת – בשבת חייב רק אם היפך, ואילו במנחות הנחת השאור מספיקה על מנת לחייב. כוונת ההשוואה היא שבמקום בו הנחה עושה צלי גמור, חייבים אף בשבת, וכמו כן שאור תמיד עושה חימוץ גמור, ועל כן חייב המניחו על העיסה אף כשלא היפך.

מן התוספות (נו ע"ב ד"ה ומעשה שבת), לעומת זאת, משמע כי הם רואים את ההשוואה כגמורה:

"כשאדם מניח לפת שאור שלם ע"ג עיסה אין דרכה להתחמץ כולה אלא אותו צד לחודיה שנוגע בשאור ואותו צד עצמו אין דרכו להתחמץ חימוץ גמור".

כלומר, על פי התוספות, כפי שהנחת בשר על גבי גחלים אינה מביאה אלא לידי בישול חלקי, ואף הוא של צד אחד בלבד, וזה לאו כלום הוא, כך גם לגבי מנחות – הנחת השאור על העיסה אינה מביאה אלא לחימוץ חלקי, ואף זה של צד אחד, ולאו כלום הוא.

גישה שלישית ייתכן לראות בדברי הרמב"ם. בהלכות שבת (ט,ה) פוסק הרמב"ם את דברי רבי יוחנן:

"הניח בשר על גבי גחלים... נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדיו."

בהלכות מעשה הקרבנות (יב, טז) פוסק הוא כרבי אמי:

"הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה לוקה, שהנחת השאור הוא המעשה."

כלומר, מבחינת ההלכה פוסק הרמב"ם באופן דומה לשיטת רש"י, אך נראה כי נימוקו לעניין שונה. בניגוד לרש"י, המחלק חילוק מציאותי בין הבישול לחימוץ, ברמב"ם נרמז חילוק הלכתי – 'שהנחת השאור הוא המעשה'.

הדברים מתפרשים בביאור על ידי הקרן אורה:

"לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת שיהיה המלאכה בשלימות שפיר איכא למימר דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא, ולא חשיב בישול, אבל לענין חמץ של מנחה כל שנתחמץ אפילו כזית ממנה נפסלה וחייב משום לאו דמחמץ."

בלשוננו שלנו נאמר, שבהלכות שבת האיסור הוא בבישול הוא על תיקון החפץ המבושל. בישול שהוא כמאכל בן דרוסאי בלבד, אינו מתקן את האוכל אלא כאשר הוא מתבצע משני הצדדים. אך בהלכות מנחות האיסור אינו בתיקון העיסה על ידי חימוצה, אלא בעצם תהליך החימוץ. התהליך קיים אף אם הוא מתרחש בצד אחד בלבד, ועל כן הנחת השאור הוא המעשה המחייב, ולא גמר הבישול.

מהי אם כן ההשוואה שעורך רבי אמי בין הלכות שבת לבין איסור חימוץ?

נראה, כי מהלכות שבת למד רבי אמי כי אף מעשה חלקי חשיב מעשה. על כן, בישול כבן דורסאי נחשב כבישול, וחימוץ חלקי נחשב כחימוץ. פטורו של המניח בשר על גבי גחלים בהלכות שבת נובע מחידוש נוסף – דין מלאכת מחשבת – שאינו קיים במנחות. ועל כן, במנחות מתחייב המניח שאור על העיסה, שכן 'הנחת השאור הוא המעשה'.

הרב ברוך וינטרוב