דף יוםיומי

מנחות דף נ – שני דינים בתמיד

במשנה בדף מט ע"א נאמר, כי אף אם לא הקריבו את קרבן התמיד של שחר, מכל מקום יש להקריב את קרבן התמיד של בין הערביים. בגמרא בדף נ ע"א אנו מגלים כי אין מדובר בכלל גורף לגמרי; ישנו מקרה ייחודי, אשר בו אי הקרבת תמיד של שחר תוביל לביטולו של התמיד של בין הערביים. מקרה זו הוא מקרה בו המזבח עדיין לא נתחנך. במקרה זה, כאמור, ביטול קרבן תמיד של שחר יגרור את אי הקרבתו של התמיד של בין הערביים.

רש"י מבאר, כי סיבת החילוק נעוצה בשוני שבין שתי פרשיות התמיד בתורה. בשמות פרק כ"ט מובא דין התמיד כחלק מדיני חינוך המזבח. בבמדבר פרק כח מובא דין התמיד בתוך רצף הקרבנות המובאים בימים השונים – מוספי שבתות וחגים.

מן החילוק שבין הפרשיות עולה, כי לקרבן התמיד ישנו תפקיד כפול – מחד, הוא חונך את המזבח, ומאידך הוא מהווה חלק ממערכת הקרבנות המוקרבים על גבי המזבח.

רש"י ממשיך ומסביר כיצד נלמד הדין המדובר מן הפסוקים. בבמדבר פרק כח, שם נבחנים קרבנות התמיד כחלק מן הקרבנות המוקרבים על גבי המזבח, ישנה כפילות לגבי הקרבת הקרבן השני:

"את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים: ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין: עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה': ונסכו רביעת ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה': ואת הכבש השני תעשה בין הערבים..."

ישנה כפילות, אם כן, לגבי הקרבת תמיד של בין הערביים, ומכך נלמד שיש להביא קרבן זה גם במקרה בו לא הובא התמיד של שחר. אלא שהאחרונים התקשו בדברי רש"י. סוף סוף, אותה תופעה עצמה חוזרת אף בשמות כט, שם מודגש חלקו של התמיד בחינוך המזבח:

"את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים: ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רבעית ההין יין לכבש האחד: ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה לריח ניחח אשה לה': עלת תמיד לדרתיכם..."

וצ"ע, אם כן, מדוע לא נלמד אף לגבי הפרשה בשמות כט כי ניתן להקריב קרבן תמיד של בין הערביים אף כאשר לא הוקרב התמיד של שחר.

נראה, שלדעת רש"י ישנו הבדל בין הכפילות שבשמות לבין הכפילות שבבמדבר. בשמות מופיעה הכפילות מיד לאחר דין הנסכים, ואילו בבמדבר הכפילות נאמרה רק לאחר הפסוק 'עולת תמיד העשויה בהר סיני'. הבדל זה יכול ללמד, כי בעוד שלעניין החינוך מהווים שני הקרבנות קיום אחד של 'עולת תמיד', הרי שלעניין ההקרבה עצמה מהווה כל קרבן קיום נפרד בפני עצמו. על פי זה, הכפילות בשמות כט לא נועדה אלא ללמדנו את זהות דיני הנסכים שבין הכבש הראשון והשני, אך לא קיומו של השני ללא הראשון.

חילוק זה נראה מתבאר היטב אף מסברא. מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין רגיל לומר, כי קרבן התמיד מהווה חלק מחנוכת המזבח, כיון שכפי שבית שומם אינו נחשב לבית מגורים, כך מזבח שומם אינו מזבח גמור. קרבן התמיד, אשר בא הן בבוקר, בתחילת יום העבודה, והן בין הערביים, בסופו, הוא שגורם למזבח להחשב כמזבח פעיל. ממילא ברור, כי אם קרבן התמיד של שחר לא הובא, הרי שמצד חנוכת המזבח אין טעם בהבאת קרבן התמיד של בין הערביים, כיון שהוא לא יוצר את המצב של מזבח הפעיל כל היום כולו.

הרב ברוך וינטרוב