דף יוםיומי

מנחות דף יא - אצבעות הקמיצה

השלב הראשון בתהליך הקרבת בהמה הוא השחיטה. הפעולה המקבילה לשחיטה בהקרבת מנחה היא הקמיצה: הכהן נוטל מלא קומצו קמח, מקטיר אותו על המזבח, ויתר הקמח ניתן לכהנים לאכילה.

הגמרא בדף י"א עמוד א' עוסקת בשאלה המעשית כיצד קומצים. מלכתחילה, קובעת הגמרא שיש לקמוץ "כדקמצי אינשי", דהיינו בעזרת כף היד כולה. אך הגמרא דוחה קביעה זו, ומסיקה:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: חופה שלש אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ".

כלומר, יש לקמוץ בשלוש האצבעות האמצעיות, אך בלי הזרת והאגודל. בהסבר דרך קמיצה זו, הציעו הראשונים פירושים שונים.

הראב"ד (מצוטט ב"כנסת הראשונים" כאן, אות קל"ג) טוען, שהקמיצה מתבצעת בחמש האצבעות: שלוש האמצעיות קומצות, ושתי הקיצוניות מסייעות ליישר את הקומץ ולהחליקו בכף היד ("מחיקה"). חידושו של הראב"ד הוא, שהמחיקה מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת הקמיצה, ולכן יש לבצע אותה דווקא ביד ימין. היות והאצבעות הקומצות והמוחקות מוכרחות להיות מן הימין, יש לבצע "חלוקת עבודה": שלוש האמצעיות קומצות, ושתי הקיצוניות מוחקות.

הצעה אחרת שמעלה הראב"ד היא, שאופן קמיצה זה הינו בגדר הלכה למשה מסיני.

בחידושי הרשב"א (קובץ חידושי הרשב"א על מנחות לא חובר על ידי רבי שלמה בן אדרת, המוכר לנו מחידושי הרשב"א על הש"ס, אלא על ידי אחד מבעלי התוספות, וייתכן שהר"ש משאנץ; עם זאת, בחלק מן המהדורות מודפסים חידושי הרשב"א למנחות יחד עם שאר חידושי הרשב"א לש"ס) טוען, שאופן הקמיצה הייחודי נלמד מן המקראות: בפרשת "ויקרא" (פרק ב' פסוק א') נאמר שיש להקטיר "מלוא קומצו"; בעוד שבפרשת "צו" (פרק ו' פסוק ח') נאמר שדי בהקטרת "קומצו". הרשב"א מסביר, שיישוב שני המקראות הוביל לפשרה המסתפקת בקמיצה בשלוש אצבעות.

עמדתו של רב זוטרא, שלפיה יש לקמוץ בשלוש אצבעות, נלמדת בגמרא מברייתא מעניינת:

"איתיביה: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו גודל!".

ברייתא זו נשנית ביתר פירוט בגמרא בכתובות (דף ה' עמוד ב'), ושם מוסבר שלכל אחת מחמש האצבעות שביד ישנו תפקיד הלכתי כלשהו. כך, למשל, תפקיד האגודל לשמש להזאת השמן והדם בתהליך טהרת המצורע, תפקיד הקמיצה היא לקמוץ מנחות (ללא הזרת) וכן הלאה.

יש מן הראשונים שהסיקו מאותה הסוגיה, שהסיבה לבריאת חמש אצבעות בכף היד היא הסיבה ההלכתית - לצורך כל אחד מן העניינים המפורטים בברייתא. מכאן, הקשו אותם ראשונים קושיות על הברייתא, שעיקרן בכך שניתן היה "לחסוך" את בריאת חלק מן האצבעות, על פי מהלכים הלכתיים שונים. בשיטה מקובצת שם הזכיר את אותן קושיות, אך טען שאין להן מקום כלל ועיקר:

"דכל אחת יש בה צורך להדיוט ומחכמת הבריאה שהיו מחולקין לצורך העולם. ואף לצורכי גבוה יש צורך בקצת חילוקן".

כלומר, אין להפריז בחשיבות הפרטים ההלכתיים הנזכרים בברייתא. ביסודו של דבר, נברא האדם עם חמש אצבעות בכף היד משום שכך קבעה חכמתו של הקדוש ברוך הוא: לאדם יש שתי עיניים ופה אחד, ובדיוק באותה מידה גם חמש אצבעות בכל כף יד.

דומני, שדווקא לאור דברים אלה של השיטה מקובצת מתעצם החידוש שבברייתא, וייתכן שהוא נוגע לעיצומו של יום הפורים. האדם נברא עם חמש אצבעות, משום שכך יצר הקדוש ברוך הוא את טבע העולם. כפי שכל בעל חי מתנהל בטבע עם הגוף שהעניק לו הקדוש ברוך הוא, כך נוהג גם האדם.

והנה, באים חז"ל ומחדשים שאותו נתון "טבעי", לכאורה, מגלם בתוכו עניינים משמעותיים ביותר. חז"ל התבוננו באגודל ובקמיצה, והבינו שלא רק טבע יש בהם, אלא כלי ומכשיר לקיום ההלכה ולקיום רצון ה' בעולם. חג הפורים הוא חג של התבוננות בטבע השיגרתי, מתוך לימוד והבנה שאין בו דבר "סתמי", וכל פרט ופרט שבו משרת מטרות א-להיות נשגבות. כך כותב רבי נתן מברסלב בחיבורו "ליקוטי הלכות" (הלכות נטילת ידים ו', אות א', ג'), המיוסד על תורת רבי נחמן מברסלב:

"וכל ההתבוננות בתורה ויראה, שכולם אי אפשר להבינם מרבו בשלימות כי אם על ידי רמזים שהם בחינת ידיים ... ועל כן צריכין לטהר את הידיים ... וזה בחינת פורים שהוא להכניע קליפת המן עמלק".

מתוך טהרת הידיים והאצבעות, וההתבוננות בנוכחות הקדוש ברוך הוא בעולם, זוכים לחבר עליונים ותחתונים, ועולם הקודש העליון משתלב ובא לידי ביטוי בחיי המעשה. זו שאיפתנו בכל השנה כולה, ובעיקר בימי הפורים הבאים עלינו לטובה. חג שמח!

הרב אביהוד שורץ