דף יוםיומי

זבחים דף עא – מכירת קרבנות

המשנה בריש הפרק השמיני, הקרוי בפי הראשונים פרק התערובות, מתווה את עקרונות הטיפול בקדשים שנתערבו. זאת, בין אם מדובר בקדשים שנתערבו בקדשים אחרים, בין שנתערבו בחולין סתם, ובין באיסורי מזבח.

במקרים בהם קדשים מתערבים בקדשים שונים מהם, או באיסורי הנאה, לא ניתן להקריבם כפי שהם. על כן, יש לחכות שיפול בהם מום, לפדותם, ולקנות בכסף בהמה אחרת שתוקדש לאותו הקרבן. אמנם, המשנה אינה מתייחסת לפדיון רגיל, כלומר לחילול. המשנה מתייחסת דווקא לפדיון דרך מקח, פדיון שנעשה על ידי מכירה. המיוחס לרש"י (עא ע"ב ד"ה וימכרו) שם לב לעניין זה, והוא כותב כי לדעתו אין צורך לגרוס 'וימכרו', שהרי יכול אדם לחלל על מעות מביתו.

אך הרמב"ם גרס 'וימכרו', וכך הוא פוסק לגבי איסורי מזבח (פסולי המוקדשין ו,ב):

"נתערב בהן אחד מאיסורי המזבח, ירעו כלם עד שיפול בהן מום וימכור ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין של קדשים שנתערב."

מדוע מדברים המשנה והרמב"ם דווקא על מכירה, ולא על חילול, שהוא לכאורה הפשוט יותר?

ייתכן, כי המשנה מדברת על מכירה דווקא, ולא על חילול, בשל חידוש הנובע מכך בדין קדשים שנתערבו בקדשים מין במינו.

המשנה כותבת, כי קדשים שנתערבו בקדשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא. הגמרא להלן, דף עד ע"ב, מקשה, כיצד ניתן יהיה לסמוך על קרבנות אלו, שהרי לא ידוע איזו בהמה שייכת למי. על כן, מעמידה הגמרא את המשנה בקרבנות נשים, אשר אינם נסמכים.

מהו אם כן דינם של קרבנות אנשים שנתערבו זה בזה מין במינו? הרמב"ם (שם, הלכה ד) פוסק כל:

"נתערבו קדשים בקדשים מין במינו, זה יקרב לשם בעליו וזה יקרב לשם בעליו אע"פ שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו, במה דברים אמורים בקרבנות נשים שאין בהם סמיכה אבל קרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו..."

כלומר, האחד ימכור את קרבנו לחברו, וכך יוכל הלה לסמוך על שני הקרבנות, שכן נמצאו שניהם שייכים לו. רע"א, בחידושיו על משנה זו, מקשה על פסיקת הרמב"ם מדבריו המפורשים בהלכות מעילה פרק ד הלכה ח -

"המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום."

כיצד, אם כן, מציע כאן הרמב"ם שימכור האחד את קרבנו לחבירו?

החזון יחזקאל (תמורה א,א,) יישב, כי הרמב"ם מחלק בין עצם הכפרה, אותה לא ניתן למכור ולהעביר, לבין גוף הבהמה, הניתנת למכירה. חידוש נוסף המושמע לנו בדרך אגב הוא, שהסומך אינו המתכפר, כי אם בעלי הקרבן, ואכמ"ל.

לאור זאת, ניתן להציע כי המשנה דיברה דווקא על פדיון במכירה ולא על פדיון בחילול, על מנת לרמוז לנו על הדרך בה ניתן לפתור את הבעיה של קדשים שנתערבו בקדשים מין במינו. אמנם, שם הבהמה הנמכרת אינה נפדית, אלא נשארת בקדושתה, אך מכל מקום דווקא מכירה היא המנגנון המאפשר את הקרבת הקרבנות כולם.

הרב ברוך וינטרוב