דף יוםיומי

זבחים דף מד – פיגול בדבר שיש לו מתירין

במשנה בדף מב ע"ב אנו מוצאים רשימה של מקרים בהם אין פיגול, כיון שפיגול אינו אלא בדבר שיש לו מתירין. המקור להלכה זו נמצא בדף שלנו, דף מד ע"א, והוא נלמד משלמים.

יש מקום לעיין במהותה של הלכה זו. האם דווקא דבר שיש לו מתירין הוא שיכול להיות בו פיגול, ודבר שאין לו מתירין אין בו פיגול, או שמא אף דבר שאין לו מתירין יכול להיות בו פיגול, אלא שדבר המתיר אחרים אינו יכול להיות פיגול?

לשאלה זו יהיו שתי נפקא מינות – דבר שאין לו מתירין, אך גם אינו מתיר אחרים, ודבר שיש לו מתירין, והוא גם מתיר אחרים.

התוספות (מג ע"א, ד"ה והלבונה) דנים בדוגמא מן הסוג השני. הלבונה היא דבר שיש לו מתירין, שכן הקמיצה מתירתה, אך היא גם מתירה אחרים, כיון שהיא מתרת את שיירי המנחה. התוספות מתרצים בשני אופנים, החלוקים ביניהם בנקודת היסוד עליה אנו דנים. התירוץ הראשון הוא שאף על פי שהלבונה הינה דבר שיש לו מתירין, עצם העובדה כי היא מתירה אחרים גורמת לכך שלא יהיה בה פיגול. התירוץ השני הוא שכיון שקמיצה אינה הבאה למזבח, אלא רק פעולה מקדימה, אין היא נחשבת כמתיר.

בדף שלנו, דף מד ע"א, אנו פוגשים בדוגמא מן הסוג הראשון - הנסכים. לדעת רבי מאיר, דם הקורבן מתיר את הנסכים, ועל כן יש בהם פיגול. בדברי חכמים אנו מוצאים שתי תשובות לטענתו של רבי מאיר. בסוגיה שלנו נאמר, כי "אדם מביא את זבחיו היום ונסכין מיכן עד עשרה ימים". בסוגיה במנחות טו ע"ב, ניתנת תשובה נוספת. חכמים שם טוענים כנגד רבי מאיר, ש"אפשר לשנותו לזבח אחר".

הגרי"ז (בחידושיו בזבחים) ביאר, שיש הבדל מהותי בין שני הטעמים. הטעם הראשון, המובא אצלנו, בא להוכיח כי דם הקרבן אינו מתיר את הנסכים. שהרי, אם היה הדם מתירם, היה קיומם דרוש ביום הזריקה. מכאן, שאין הדם מתירם, אלא שמבחינת סדר העבודה יש לזרוק את הדם קודם להבאת הנסכים. דומה הדבר ליחס שבין שחיטה לזריקה. אין אנו אומרים כי השחיטה היא שמתירה את זריקת הדם, אלא שמבחינת סדר העבודות, קודמת מלאכת השחיטה למלאכת הזריקה.

הטעם השני, לעומת זאת, האומר כי ניתן לשנות הנסכים מקרבן לקרבן, בא לחדש הבנה קיצונית יותר בנסכים. על אף שמצד הקרבן יש דין שיוקרבו עמו נסכים, הרי שמצד הנסכים עצמם אין להם כל קשר לקרבן, וניתן להחליפם מקרבן לקרבן. כלומר, לא רק שהדם אינו מתיר את הנסכים, אלא שכלל אין להם קשר עמו.

נראה, כי שני הטעמים שנאמרו בשיטת חכמים נועדו להתמודד עם שתי האפשרויות בהבנת ההלכה שפיגול הינו בדבר שיש לו מתירין. מטרתו של הטעם הראשון היא להוכיח, שהדם אינו נחשב כמתיר לנסכים, ועל כן אין הם יכולים להתפגל. אמנם, זה מועיל רק על פי ההבנה הראשונה אותה הצענו. על פי ההבנה השניה, כל חלק של הקרבן יתפגל, אלא אם כן הוא עצמו מתיר אחרים. לדחיית טענה זו מוקדש הטעם השני – גוף הנסכים כלל לא נחשב כחלק מן הקרבן, ועל כן אין הוא מתפגל ביחד עמו.

הרב ברוך וינטרוב