דף יוםיומי

זבחים דף לב - ביאה במקצת א' - יסוד הדין

הגמרא בדפים ל"ב-ל"ג עוסקת בהרחבה במימרתו של עולא:

"טמא שהכניס ידו לפנים - לוקה ... מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמה ביאה".

כלומר, אפילו הכנסת יד טמאה בלבד, ולא כל הגוף, לאיזור המקדש מחייבת מלקות. בעיון זה, נעסוק ביסוד הלכה זו של עולא. העיון הבא יוקדש, בעזרת ה', ליישום מעשי מעניין של הדברים.

הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש, פרק ג' הלכה י"ח) דחה את דבריו של עולא. אמנם, גם לדעת הרמב"ם ישנו איסור דרבנן בהכנסת יד טמאה למקדש, ואולם אין בכך איסור תורה. הראב"ד על אתר תמה על הרמב"ם שלא פסק כעולא, אך נושאי הכלים שם מבארים שהרמב"ם פסק כדברי רבין בשם רבי אבהו (דף ל"ג עמוד ב'), שטען שקיימת שגיאה במסורת הראשונה שמסרה הגמרא בשמו של עולא, ולאמיתו של דבר עולא כלל לא עסק במקרה זה של הכנסת יד טמאה למקדש.

מעט קודם לכן באותו הפרק בהלכות ביאת מקדש (פרק ג' הלכה ט"ז) הביא הרמב"ם הלכה נוספת הקשורה לנושא:

"המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש, הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש ה' ".

כלומר, מעבר לאיסור "ביאת מקדש", דהיינו איסור הכניסה בטומאה לאיזור המקדש, ישנו איסור נוסף הנוגע להכנסת טומאה למקדש (בזריקה וכדו').

והנה, לאור הלכה זו ברמב"ם יש להציע שתי הבנות יסוד בדבריו של עולא, הקובע שביאה במקצת שמה ביאה:

הבנה א' - בתחומים הלכתיים שונים למדנו על כך שחלק קטן מישות כלשהי עשוי לייצג את הישות כולה. כך, למשל, לעיתים נקבע שמקצת יום נחשב ככל היום. ובכן, ניתן לפרש שהיות שגוף האדם הוא חטיבה אחדותית שאינה ניתנת לפירוד בשום פנים ואופן, אפילו חלק קטן מן הגוף מייצג את הגוף כולו. לענייננו, אפילו כניסה של מקצת הגוף נחשבת ככניסת הגוף כולו, וזהו שורש האיסור שבה.
הבנה ב' - בהתאם להלכה הנ"ל ברמב"ם, ניתן לפרש שידו של אדם היא דבר טמא שעשוי לטמא אחרים בדיוק כמו שרץ או נבילה, ועל כן במסגרת האיסור להכניס טומאה למקדש, נאסר להכניס גם יד טמאה.

אין ספק, שהרמב"ם שלל את ההבנה השנייה, שהרי לגבי הכנסת יד פסק שאיסורה מדרבנן בלבד, ואילו לגבי הכנסת שרץ פסק שאיסורה מדאורייתא ואף חייבים עליה כרת. אך כאמור, רבים מן האחרונים שעסקו בפסיקת הרמב"ם, דנו ביחס בין שתי ההבנות. דברים מעניינים, בהקשר זה, כתב רבי חנוך העניך אייגאש, בעל ספר ה"מרחשת".

קודם שאצטט מדבריו, אבקש לכתוב מילים ספורות אודות המחבר. בעל המרחשת היה רב בוילנא שבליטא בדורו של ר' חיים מבריסק. בהקדמת ספרו, עומד בעל המרחשת על כך ש"בזמננו נשתנו הרבה דרכי הלימוד בתלמוד תורתנו הקדושה, שסגנון סברתם ואופן הבנתם פילסו להם נתיב בבתי המדרש התורה והתלמוד ... כתנות אור והיגיון בתלמוד אשר חדשים מקרוב באו והביאו מסגנונוי לימודם". רבים מבארים, במידה רבה של צדק, שדברים אלה מכוונים כלפי שיטתו החדשה של ר' חיים מבריסק, המנתחת את סוגיות התלמוד בכלי ההיגיון הצרופים, אשר יש דימיון ביניהם ובין דרך הלימוד האקדמאית. כפי שניתן לראות, בעל המרחשת נרתע מדרך לימוד זו, ומצהיר כי הוא חניך "בית המדרש הישן", ובסגנון זה אף כותב את חידושיו. ובכן, פעמים רבות מעניין לבחון את חידושיו של בעל המרחשת, על רקע חידושים מקבילים של ר' חיים מבריסק, או של תלמידיו.

לגופו של עניין, כתב המרחשת (סימן ב' ענף ד' אות ב'):

"והנראה בביאור הדברים הוא, בכל אדם שנטמא באיזו טומאה הוא נעשה טמא, וכל חלקי גופו טמאים, וידיו ורגליו וכל איבריו אם נגעו בדבר טימאו אותו. ואם נבוא לחקור מפני מה איבריו של אדם טמאין, אם מצד עצמות טומאתם משום שהם עצמם טמאים מבלי צירוף כל גוף האדם, נראה ודאין שאין טומאם מצד עצמם רק מצד שהם חלק מגוף האדם, ומה שמטמאים בנגיעתם הוא אינו מכוח נגיעת עצמם רק מכוח שהם מחוברים בגוף האדם והם עם האדם גוף אחד, ואם נוגעים בדבר המקבל טומה הוי כאילו נגע כל גוף האדם באותו דבר וטימא אותו ... הכי נמי ילפינן גם ביאה במקצת, דביאת מקצתו חשוב כאילו כל גוף האדם נכנס למקדש, והוי כמו ביאת כולו".

המרחשת מציג באופן ברור את שתי ההבנות הנ"ל, ומוכיח שההבנה הראשונה היא הנכונה. לאמור - כניסת מקצת הגוף שקולה ככניסת כל הגוף, וכמו כן אין לראות בחלק קטן מן הגוף ישות עצמאית של טומאה.

הרב אביהוד שורץ