| |||||||||||
!! | |||||||||||
  |
EAB- blank
|
  |
דף יוםיומי הוריות דף ו – כפרה למתים "אמר רב פפא: כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה – הני מילי ביחיד, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור. הגמרא מקשה על הלימוד מעגלה ערופה, שייתכן שמקצת הציבור אכן מתו, אלא שהעגלה הערופה מכפרת אף על המתים. וכיוצא בזה מובא בספרי (שופטים פיסקא רי). ולכאורה הדברים סותרים כמה סוגיות בש"ס שעולה מהן שאין כפרה למתים, לדוגמה: "חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון, כשירה – אין כפרה למתים" (זבחים ט ע"ב). הגמרא שם עוסקת בדין שינוי בעלים. שינוי בעלים פוסל את הקרבן רק אם נעשה לשם מי שראוי לכפרה, והגמרא אומרת ששחיטה לשם אדם מת (כגון נחשון בן עמינדב) אינה פוסלת לפי ש"אין כפרה למתים". כדי ליישב את הסתירה, עלינו לדון מדוע אין כפרה למתים. רש"י במסכת מעילה (י ע"ב, ד"ה ולד) כותב: "דמיתתן כיפרה עליהם". זאת אומרת: מכיוון שהמיתה מכפרת על כל החטאים, שוב אין למת צורך בכפרה. לפי הבנה זו, המת מופקע מהותית מעולם כפרת הקרבנות. הבנה אחרת הציע הנצי"ב (בפירושו עמק הנציב על הספרי שם), המבקש ליישב את הסתירה בין הסוגיות. לדבריו, מיתה אינה מכפרת על עוונות שהאדם לא כיפר עליהם בחייו. אם כן, מבחינה עקרונית המת שייך בעולם כפרת הקרבנות. מדוע אפוא "אין כפרה למתים"? לדעת הנצי"ב, אי אפשר להביא קרבן על מת משום שמת אינו יכול לתפקד כבעלים של קרבן. אך כשמביאים קרבן על החיים, ניתן לכפר בו גם על המתים. אמנם ייתכן שנוכל ליישב את הסתירה בין הסוגיות גם על פי דרכו של רש"י. איתא בספר חסידים (סימן ק"ע): "מעשה בחסיד אחד שהיה נודר בשביל הנשמות בשביל קרוביו, ואחר כך נודר הכל בסתם בשביל כל הנשמות. בעל ספר חסידים מחלק בין שני סוגי כפרה. סוג אחד של כפרה הוא כפרת החטאת, שבאה להציל מייסורים ומעונש כרת. כפרה זו אינה שייכת במתים, הן משום שייסורי העולם הזה שוב אינם נוגעים להם, הן משום שבחינה זו של כפרה הושגה כבר בעצם מיתתם. ואולם, יש גם סוג אחר של כפרה – כפרת צדקה ועגלה ערופה. כפרה זו לא באה לכפר על חטא מסוים או להגן מעונש ידוע ומוגדר (שהרי עגלה ערופה איננה באה על חטא ועל חוטא מוגדרים), אלא תכליתה התעלות והתקרבות לקב"ה; לפיכך ראויה היא גם למתים.
|
  |