דף יוםיומי

עבודה זרה דף עו – הגעלה וליבון

לפי מסקנת סוגייתנו (עו ע"א), יש שתי תשובות לסתירה בין הברייתות העוסקות בהכשרת שפודים: תשובתו של רב פפא – של חולין "קריד" ושל קודשים "לא קריד"; ותשובתו של רב אשי, שבקודשים "התירא בלע" ו"בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה".

במבט ראשון, שתי התשובות נראות קשות. רב פפא אומר כי בשל השימוש התדיר בכלִי של קודשים, אין השאריות מתקשות עליו – אך כיצד הדבר מועיל לפלוט בהגעלה גרידא את מה שנבלע על ידי האור? והלוא כלל נקוט בידינו "כבולעו כך פולטו" (להלן עמוד ב), ואם כן השפודים, שבלעו על ידי האור, צריכים ליבון – ומה לי אם השימוש בהם תדיר אם לאו? אשר לתשובתו של רב אשי, יש להבין: כיצד העובדה ש"בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה" פותרת את תמיהתו של רבא "סוף סוף כי קא פליט – איסורא קא פליט"?

בביאור הדברים ברצוני להציע ששתי התשובות משקפות חקירה השנויה במחלוקות גדולות בראשונים ובאחרונים בדבר טיבו של דין ליבון. מוקד החקירה בשאלת היחס בין הגעלה לליבון: האם ליבון דומה בעיקרו להגעלה, ועניינו הפלטת הטעם הבלוע בכלי; או שמא זהו תהליך שונה – לא הפלטת טעם האיסור, כי אם שרפתו במקומו.

נפקא-מינה ידועה לשאלה זו מובאת בתשובה של בעל מנחת יצחק (חלק ג סימן ס"ו):

"אם בלבון הדין כמו בהגעלה ברותחין, דאמרינן דכפי תשמישן כך הכשירן, כן בלבון צריך להיות מעיקר הדין, רק כפי מדת החום שמשתמשין בו על ידי האור; או דבלבון לא נתנו הדברים לשיעורין, וכל שתשמישו על ידי האור בלי אמצעי משקה, צריך ליבון של ניצוצות נתזין ממנו. וכי יש לומר דתליא בטעם הלבון, אם הוי מטעם שמפליט הגיעול הבלוע, כמו פעולת ההגעלה ברותחין, או שהוא משום ששורף ומכלה את האיסור הבלוע".

כאמור, יש מקום לומר שבחקירה זו גופה נחלקו האמוראים בסוגייתנו. כיצד?

מדברי רב פפא נראה שדין ליבון בכלים שנשתמשו בהם על ידי האור אינו מחמת חולשת ההגעלה. לדעתו, הגעלה מסוגלת להפליט מן הכלי אפילו מה שנבלע על ידי האור. דא עקא, שמה שנבלע על ידי האור, דרכו להתקשות ולהיצמד לכלי מחמת השרֵפה והחום, וההתקשות וההיצמדות הללו מתרחשות גם בתוך דופן הכלי (ראה רש"י ד"ה רב פפא אמר: "ומתקשה הבליעה בתוכו ונדבקת בו בכולו"). אשר על כן, אין האיסור יכול להיפלט מן הכלי, והדרך היחידה להכשיר את הכלי היא לשרוף את האיסור במקומו על ידי ליבון. הווה אומר: ליבון לא בא להפליט, כי אם להשמיד ולבער. לפיכך במקום שהשימוש התדיר מונע את התייבשות האיסור והיצמדותו לכלי, ניתן להגעילו ולהפליט ממנו את האיסור הבלוע בו.

רב אשי, לעומת זאת, סבור שהן ההגעלה הן הליבון באים להפליט, וההבדל הוא בעצמת ההפלטה: בליעה מכוח האור גדולה יותר, ולכן כדי להפליט את האיסור דרוש תהליך הפלטה שעצמתו גדולה יותר, דהיינו ליבון. אמנם דין זה נאמר רק כשאיסורא בלע: מאחר שכבר בשעת הבליעה היה זה איסור, אין מנוס מהפלטת כולו (כי 'איסוריה אחשביה'), ובלא זה – אין הכלי יוצא מידי איסורו. אבל כשהיתרא בלע, והאיסור חל רק בזמן מאוחר יותר, די בהגעלה; ואותו מעט שנותר בדופן הכלי לאחר ההגעלה, ואינו נפלט אלא בליבון – אין אותו מעט חשוב דיו שיחול עליו שֵם איסור כלל.

הרב ברוך וינטרוב

הדרן עלך מסכת עבודה זרה