!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף סז – השביח ולבסוף פגם

במשנה לעיל סה ע"ב הובא דין "נותן טעם לפגם מותר":

"זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם – אסור; כל שאין בהנאתו בנותן טעם – מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין".

הגמרא דף סז ע"א מסייגת את דברי המשנה:

"ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן – נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור".

רש"י מבאר שחומץ שנופל לתוך גריסים צוננים משביח את טעמם, ואילו בגריסים רותחים הוא פוגם את הטעם. שמואל מחדש שאם נפל החומץ לתוך גריסים צוננים והשביחם, שוב אין הם ניתרים, גם אם לאחר מכן הורתחו ובסופו של דבר פגם החומץ בטעמם.

כדי לדון בחידושו של שמואל יש להזכיר את שתי ההבנות המרכזיות בדין נותן טעם לפגם. דעת הרשב"א (תורת הבית בית ד שער א יט), שנתינת טעם לפגם אינה נחשבת נתינת טעם, ולכן האיסור בטל בתערובת. ואילו הר"ן (לב ע"ב מדפי הרי"ף) סבור שהאיסור אינו בטל, אלא שהאדם שאוכל אינו נהנה ממנו, שהרי פגם את הטעם.

על פי דעת הרשב"א, קל להבין מדוע השביח ולבסוף פגם אסור. לשיטתו, דין טעם לפגם קשור לשלב הביטול בתערובת. מכיוון שבשלב זה נתן החומץ טעם לשבח, הריהו נידון כדבר חשוב, שאינו בטל, ויהא על התערובת לאחר מכן מה שיהא.

אבל לדעת הר"ן, שדין טעם לפגם תלוי בשלב אכילת התבשיל – האם בשעת האכילה נהנה האוכל מן האיסור – קשה להבין מדוע השביח ולבסוף פגם אסור: סוף סוף לא נהנה האדם מן האיסור כלל!

היו שהסיקו מכוח קושי זה שהשביח ולבסוף פגם אסור מדרבנן בלבד (פרי מגדים סימן ק"ג; שפתי דעת ס"ק ז; ועוד). ואולם, נראה שטעם האיסור מפורש בדברי הר"ן עצמו (לב ע"א מדפי הרי"ף):

"לא תימא כיון שסוף חומץ זה לפגום כשירתיח הגריסין, שנראה אותו כפוגם מתחילתו, אלא נעשה כתבשיל שהשביח מחמת האיסור ולבסוף נפגם מחמת עצמו".

הר"ן מחלק בין פעולת האיסור בתבשיל לבין התהליך שעבר התבשיל בכללותו. אכן, בסיכומו של דבר הביאה שפיכת החומץ לפגימת טעמם של הגריסים. אך אין זאת אומרת שהחומץ פגם בהם. החומץ כשלעצמו הועיל לגריסים והשביח את טעמם כשניתן בהם בהיותם צוננים. מה שפגם במאכל היה בישולו לאחר מכן, אך בשלב זה כבר נחשבו החומץ והגריסים מאכל אחד, שנפגם מעצמו, ושוב אין מקום לדון בכל אחד מרכיביו השונים לעצמו.

הרב אברהם סתיו