דף יוםיומי

עבודה זרה דף מט – זה וזה גורם

למסקנת סוגייתנו (מח ע"ב – מט ע"א), רבי יוסי מתיר זה וזה גורם (זו"ג) וחכמים אוסרים. משום כך תמה רבי יוסי מדוע התירו חכמים ירקות שגדלו תחת האשרה בזמן הגשמים. וחכמים משיבים לו שהירקות מותרים כי "מה שמשביח בנביה פוגם בצל".

על מנת לרדת לפשרו של משא ומתן זה, עלינו לעמוד על הסברות שביסוד דין זו"ג. רבי יוסי מתיר זו"ג – אבל אם האיסור לבדו גורם, מודה רבי יוסי שהתוצר אסור. מדוע? ייתכנו בדבר שתי סברות: האחת, שרואים את התוצר כאילו האיסור עצמו מעורב בו; והשנייה, שאף אם אין רואים את גוף האיסור כמעורב בתוצר, מכל מקום התוצר הוא תוצאה של האיסור, ולכן הנאה ממנו חשובה כהנאה מן האיסור (כמובן, הסברה השנייה שייכת רק באיסורי הנאה).

דין זו"ג תלוי בשתי הסברות. כדי לראות את האיסור עצמו כמעורב בתוצר, יש מקום לומר שהתוצר צריך לבוא ישירות מן האיסור, ואם אין הדבר כך – לפנינו מוצר חדש, ולא האיסור המקורי. ברם, אם רואים את ההנאה מן התוצר כהנאה מן האיסור, אין מקום להתירה משום שמעורב בתוצר גם גורם מותר – סוף סוף, עדיין נהנה גם מן האיסור. לפי סברה זו, אי אפשר להתיר אלא כשאין שום הנאה מן הגורם האסור.

ונראה שזו בדיוק תשובתם של חכמים לרבי יוסי. חכמים אוסרים זו"ג משום שהם מניחים כסברה השנייה, שהנאה מן התוצר כמוה כהנאה מן האיסור. אך אם "מה שמשביח בנביה פוגם בצל", נמצא שאין כאן שום הנאה מן האיסור, שהרי האיסור לא הועיל כלל לגידול הירקות.

על פי זה יובנו דברי התוספות דף מח ע"ב (ד"ה ורבנן). התוספות מדייקים שאף מאן דאמר זו"ג מותר אוסר ירקות שגדלו תחת האשרה בימות החמה. הם מסבירים שהיתר זו"ג נאמר רק כשהאיסור וההיתר נותנים אותה הנאה עצמה, למשל: הנבייה האסורה וזבל הקרקע המותר, שניהם מזבלים את הקרקע שהירקות גדלים בה. מכיוון שלהנאת הצל האסורה אין שותף מותר (=אין דבר היתר המצל אף הוא על הירקות), בימות החמה הירקות נאסרים. התוספות מניחים אפוא שכדי להתיר את התוצר יש להתיר כל אחת מן ההנאות המשתתפות בגידולו, ולהגדיר את ההנאה ממנו כהנאה שאינה מן האיסור.

בנימוקי יוסף, לעומת זאת, כתב שירקות הגדלים תחת האשרה בימות החמה אסורים מפני שללא הצל היו הזרעים מתייבשים. הנימוקי יוסף אינו בוחן את ההנאה, אלא את תוצאתה: האם קיום המוצר הסופי נזקף לזכות האיסור. עמדה זו מתאימה יותר לסברה הראשונה שראינו, הבוחנת אם יש לראות את האיסור כטמון, במובן מסוים, בתוך התוצר.

הרב ברוך וינטרוב