דף יוםיומי

עבודה זרה דף מב – ביטול עבודה זרה

נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין עבודה זרה שנשתברה מאליה (מא ע"ב – מב ע"ב) אם אסורה או מותרת. הגמרא מביאה סדרה ארוכה של ראיות לטובת דעת רבי יוחנן, האוסר, המבוססות כולן על ההלכה שאין ישראל יכול לבטל עבודה זרה אף אם ישברנה – ובמה גרועה שבירת ישראל מנשתברה מאליה?!

הרמב"ן על אתר התקשה בהבנת שיטת רבי יוחנן, שהרי משנה ערוכה שנינו להלן נג ע"ב:

"עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה, בשעת שלום – מותרת, בשעת מלחמה – אסורה".

הרמב"ן מבין מכאן, שמשעה שהתייאש הגוי מלעבוד עוד לפסל הזה, חשוב הדבר כביטול. אליל שנעזב מחמת מלחמה, הגוי מתכוון לחזור אליו, ועל כן אינו מתייאש מעבודתו. אבל פסל שנשבר – בין מאליו בין בידי יהודי – ודאי יודע הגוי שלא יוכל עוד לעבדו, ולא גרע מעזבו בשעת שלום, ואם כן, מדוע פוסק רבי יוחנן שאסור?!

והשיב הרמב"ן שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו במציאות שאין הגוי יודע כי פסלו נותץ. רבי יוחנן סבור שבמצב זה שברי הפסל אסורים, כי הגוי לא ביטלו. ואילו ריש לקיש מתיר, שהרי כשייוודע הדבר לגוי, ודאי יבטלו. אבל כשנשבר הפסל בפני הגוי, יודה גם רבי יוחנן ששבריו מותרים (אם אין בכוונת הגוי לעבוד להם).

נראה שהרמב"ן מדייק כאן דיוק דק בהסברה של הגמרא (מא ע"ב) לשיטותיהם של רבי יוחנן וריש לקיש:

"רבי יוחנן אמר: אסורה – דהא לא בטלה. רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת – מסתמא בטולי מבטיל לה, מימר אמר: איהי נפשה לא אצלה, לההוא גברא מצלה ליה?!"

רבי יוחנן מורה על העובדה שבפועל לא בוטלה העבודה הזרה. ריש לקיש, לעומתו, אומר ש'מסתמא' ביטלה, ולדעת הרמב"ן, הביטול מסתמא מועיל אף אם אין הגוי מודע כלל להשתברות אלילו. אלא שדבר זה גופו טעון הסבר: כיצד ייתכן שהגוי מבטל בלא לדעת שהוא עושה זאת?

הרמב"ן רומז תשובה לדבר בזיהוי בין שאלת הביטול כאן לבין מחלוקת רבא ואביי בדין ייאוש שלא מדעת (בבא מציעא דף כא ע"ב). הגמרא שם דנה במציאה שאין בה סימן, שטרם נודע למאבד כי אבדה לו. לדעת רבא, ייאוש שלא מדעת הווי ייאוש, והמוצא רשאי ליטלה, ואילו אביי סבור שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש, והמציאה אסורה למוצאהּ.

בעיוננו שם הצענו את ביאורו של הגר"ש שקופ למחלוקת זו, ביאור המושתת על הבחנה בין פעולה אקטיבית, המצריכה מודעות, לבין רצון, שאינו מצריך מודעות. ונראה שחילוק זה שייך אף בנידוננו. כיצד?

לאיסור עבודה זרה ייתכנו שני מוקדים: האחד, שהעובדה שהחפץ נעבד אי פעם בעברו החילה עליו שֵם 'עבודה זרה'; והשני, שהחפץ אסור משום שיש שעובדים לו. על פי האפשרות השנייה, האיסור איננו ממוקד בחפץ עצמו, אלא במציאות העובדים. הנפקא-מינה תהיה לשאלה כיצד ניתן להתיר את החפץ: אם החפץ אסור משום שיש שעובדים לו, די בהפסקת עבודתם להתירו; אם האיסור נובע מהגדרתו כ'עבודה זרה', דרושה פעולה מיוחדת כדי להוציאו מגדר זה.

לפי הסבר זה, דעת ריש לקיש היא שאיסור עבודה זרה נובע ממציאות העובדים, ועל כן משעה שנשתבר החפץ, שוב אין עובדיו חפצים לעבדו (הגם שאינם יודעים שנשתבר), שהרי נתגלתה חולשתו, ולכשידעו על כך – יחדלו לעבדו. רבי יוחנן, לעומת זאת, תופס איסור עבודה זרה כדין בחפץ עצמו, לפיכך הוא מצריך ביטול מדעת כדי להוציאו מגדר זה.

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש קשורה קשר הדוק להבנת איסור עבודה זרה בכלל: האם אנו מקדשים מלחמה על החפצים שנעבדו, כשיטת רבי יוחנן, או שמא עיקר המלחמה בעובדים (שהרי העץ והאבן, אין בהם כלום), כדעת ריש לקיש?

בהקשר זה מעניין לציין שוני שיש בין לשון התורה ללשון חכמים בנושא זה. התורה מרבה לדבר על 'אלוהי נכר', 'אלוהי העמים' וכדומה, משמע: היא נלחמת באלילים עצמם. בלשון חכמים, לעומת זאת, המונח הנפוץ הוא 'עבודה זרה': המוקד עובר מעצם קיומו של הפסל לפעולה של עבודתו.

הרב ברוך וינטרוב