דף יוםיומי

עבודה זרה דף כא – וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ

בסוף המשנה הדנה באיסורים למכור ולהשכיר לגויים נכסי דלא ניידי (כ ע"ב – כא ע"א) נאמר:

"אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים, שנאמר: 'לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' (דברים ז', כו)".

על רקע דבריה הנחרצים של המשנה דנו הראשונים באריכות רבה היאך נהגו העם להקל ולהשכיר דירותיהם לגויים. התוספות על אתר (ד"ה אף במקום) מביאים שלושה תירוצים.

התירוץ הראשון מציע (על פי התוספתא) לחלק בין מקומות שהגויים מכניסים אליהם עבודה זרה דרך קבע לבין מקומות שאין עבודה זרה קבועה בהם, ומסיק: "ולפי זה, בעת שהעובדי כוכבים שבינינו אינם מכניסין לבתיהם עבודת כוכבים בקביעות, אלא כשיש שם מת או שנוטה למות, וגם אותה שעה אינן עובדין אותם – מותר".

התירוץ השני מובא בשם רבנו חיים כהן, המסיק מן הירושלמי שהאיסור להשכיר בית דירה לגוי שיכניס לתוכו עבודה זרה נוהג בארץ ישראל דווקא, "דבחוץ לארץ לא מיקרי 'ביתך'".

התירוץ השלישי – תירוצו של ר"י – מבוסס אף הוא על הירושלמי, אלא שהוא מבין אותו אחרת. ר"י טוען שמדאורייתא נאסרה הכנסת עבודה זרה רק לבית שהישראל דר בו. לכן בארץ ישראל, שמכירת בית לגוי אסורה בלאו הכי, גזרו אף על השכרת בתי דירה, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. אבל בחו"ל, שהותרה מכירה, לא אסרו אף השכרה לבית דירה.

ונראה שנחלקו שלושת התירוצים הללו ביסוד איסור "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ".

התירוץ הראשון תולה את האיסור בקביעות העבודה הזרה. הווה אומר: השאלה היא אם משמעותה המעשית של ההשכרה היא שיש בכללה הכנסת עבודה זרה לבית. אם עבודה זרה תוכנס לבית דרך קבע, נמצא שהשכיר מקום לעבודה זרה וקיבל ממון תמורת ההשכרה, ואם כן, הרי נהנה מעבודה זרה. אך אם העבודה זרה מוכנסת רק בזמנים מסוימים, נמצא שלא הייתה ההשכרה מיוחדת לעבודה זרה, ואין כאן הנאה מעבודה זרה. אכן, מן הגמרא במכות דף כב ע"א משמע שאיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך" הוא איסור על ההנאה. וכן משמע מלשון הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ז ה"ב.

התירוץ השני מתבסס על חילוק דאורייתא בין ארץ ישראל לבין חו"ל. חילוק זה מוכר לנו מהלכה אחרת בעבודה זרה – הציווי לבערהּ: בארץ ישראל יש חיוב לרדוף אחר עבודה זרה ולשרשה, ואילו בחו"ל החיוב נוהג רק בעבודה זרה שהגיעה לרשותנו. אפשר שרבנו חיים כהן הבין שאיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך" הוא לאו שנועד לחזק את מצוַת העשה לאבד עבודה זרה, ועיקרו באיסור לשמר עבודה זרה. אם כן, בחו"ל אין איסור זה נוהג אלא בעבודה זרה שבאה לרשותנו, ובית שהושכר לגוי – הריהו ברשותו של הגוי. את דברי הגמרא (לעיל טו ע"א) כי אף אם שכירות קניא, מכל מקום עבודה זרה חמירא, יבאר, כמובן, רבנו חיים בארץ ישראל – שבה החיוב לאבד עבודה זרה נוהג גם בעבודה זרה שלא באה לרשותנו, דהיינו גם בבית מושכר (ומדובר, מן הסתם, במציאות שאי אפשר לאבד את העבודה הזרה שביד הגוי, מפני שידם תקיפה).

אשר לדעת ר"י (בתירוץ השלישי) – שיש איסור דאורייתא רק כשהישראל דר ממש עם העבודה זרה – נראה שהאיסור נוגע לקשר שהמגורים המשותפים יוצרים עם העבודה זרה.

הרב ברוך וינטרוב