| |||||||||||
!! | |||||||||||
  |
EAB- blank
|
  |
דף יוםיומי שבועות דף טז – קדושת הארץ וקדושת המקדש לאחר החורבן סוגייתנו דנה בתוקפה של קדושת המקדש לאחר חורבנו, ומשתמשת במונחים "קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא" או "לא קידשה לעתיד לבא", המשמשים בסוגיות אחרות לשאלת תוקפה של קדושת הארץ בזמן הזה. במהלך הסוגיה מציע רבינא כי גם רבי אליעזר סובר שקידשה לעתיד לבוא, והתוספות (ד"ה דכולי) מעירים שבחגיגה דף ג ע"ב נקט רבי אליעזר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא. בתשובתם מעלים התוספות הבחנה יסודית בין קדושת הארץ לקדושת המקדש: "דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשרות בטלה; והכא איירי בקדושת מחיצה, דאפשר דלא בטלה, משום דאיקראי 'נחלה'. וקדושת בתי ערי חומה דמייתי בסמוך נמי הויא קדושת מחיצה". הרמב"ם נקט אף הוא בהבחנה זו. לגבי קדושת הארץ לעניין תרומות ומעשרות נקט שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא (הלכות תרומות פ"א ה"ה), ואילו לעניין קדושת המקדש כתב בהלכות בית הבחירה (פ"ו הלכות יד–טז) כדברים האלה: "...וזה שעשה עזרא שתי תודות, זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה? בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לאמתו של דבר, כבר התוספות מדגישים שאין כאן רק הבחנה בין קדושת המקדש לקדושת הארץ, אלא גם הבחנה בין שתי בחינות בקדושת הארץ: קדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בה וקדושת מחיצות. כפי שציינו התוספות, קדושת מחיצות נוגעת לא רק לדיני קודשים ומעשר שני, אלא גם לקדושת בתי ערי חומה, לשילוח מחנות ולתחומים אחרים. מקורה של הבחנה זו במשנה במסכת כלים (פ"א מ"ו), המונה עשר מדרגות של קדושה: גבוהה שבהן – קודש הקודשים, ונמוכה שבהן – ארץ ישראל, שעליה נאמר שם: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות". אין המשנה מונה את כל המצוות התלויות בארץ, כי אם את המצוות הנוגעות להבאה למקדש, שכן מדובר שם בסולם קדושה ששיאו בקודש הקודשים. כשחיו בני ישראל במדבר, סבבו חייהם סביב המשכן. משנכנסו לארץ, ובייחוד משנבנה בית העולמים הקבוע בירושלים, בא עידן אחר: "כי ירחק ממך המקום" (דברים י"ב, כא; י"ד, כד) – עם ישראל חי חיי קדושה טבעיים בארץ קדושה, שמצוות רבות תלויות בה, אך המקום אשר בחר ה' רחוק מהם, והם עולים אליו לרגל שלוש פעמים בשנה. והנה, משנת כלים מלמדת אותנו שיש בארץ ישראל גם בחינה אחרת – היא קדושה גם מצד היותה מקום המקדש: בטיבורה של ארץ ישראל עומד המקדש, שבלבו קודש הקודשים, וסביבו מסורטטים מעגלי קדושה שארץ ישראל היא המעגל הרחב שבהם. דרגת הקדושה השנייה – מעגל הקדושה השני – הוא "עיירות המוקפות חומה" (שם מ"ז), המהוות איים של קדושה מִדרגה גבוהה יותר בתוך המעגל הרחב של ארץ ישראל כולה. לסיום נעיר שהראב"ד חלק על הרמב"ם ופסק כי לא בלבד שקדושה ראשונה של המקדש קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, אלא אפילו קדושה שנייה, שקידשה את הארץ לשעתה ולעתיד לבוא, לא קידשה את המקדש לעתיד לבוא – "לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. לפיכך הנכנס עתה שם – אין בו כרת". אחרונים רבים (כגון הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סימן צ"ו) הבינו כי אף הראב"ד מודה שיש איסור בדבר. אבל המאירי בסוגייתנו הביא את דברי הראב"ד והוסיף: "והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו" – משמע שמדובר בהיתר, שאף ננקט הלכה למעשה! ואולם, פוסקי דורנו נטו שלא לתת משקל רב לדברי המאירי הללו. כך, למשל, כתב הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א לאחר איחוד ירושלים בשנת תשכ"ז (שו"ת יביע אומר חלק ה יורה דעה סימן כ"ו): "ואין לסמוך על השמועה ששמע רבינו המאירי שנהגו להקל בזה, כי ידוע שבזמן המאירי לא היה קיים ישוב בירושלים של גדולי תורה הראויים להכריע בין הרמב"ם וסיעתו לבין הראב"ד באיסור כרת כגון זה... (ואף אם נאמר שכוונת רבינו המאירי לעולי הרגל שהיו עולים לירושלים גם בחורבנה... מכל מקום כל זה איננו שוה להכריע הלכה נגד כל הפוסקים הנ"ל, מאחר שלא נוסד מנהג זה על פי הוראת גדולי הדור כי אם על ידי דלת העם...)" ועיין עוד בדברים שכתב באותה תקופה בעל שו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן א): "יתכן שבמקום הקרוב בירושלים לא היה אז בר-סמכא שיורה לבאים הדרך אשר ילכו בה, והבאים נכנסו על דעת עצמם מחוסר ידיעה הלכתית, וכיון שעברו ושנו בה, נעשה להם הדבר כהיתר, והפכו מנהג גרוע זה למנהג ותיקין, עד שבאו וסיפרו על כך להמאירי ז"ל, והמאירי לפי תומו חשב שבודאי נקבע המנהג על ידי בני תורה בדרך שאפשר להגדירו כמנהג עוקר הלכה, ולאמיתו הוא מנהג שאין לילך אחריו כלל ויש לשרשו. ועוד כתב הציץ אליעזר, שאף אם אכן נהגו כדברי המאירי, מסתבר שמנהג זה בוטל משנתקבלה ההלכה כשיטת הרמב"ם, שהקדושה בעינה עומדת אף בזמן הזה. ועוד הוסיף חידוש מופלג – שייתכן שכיבוש מקום המקדש במלחמת ששת הימים חולל שינוי מהותי בהלכה בהקשר זה: "שזהו מיהת רק כל עוד שהמקום נמצא ביד העכו"ם, שאז חל על זה לדעת כמה מהראשונים הדין של 'ובאו בה פריצים וחיללוה', אבל ברגע שהמקום חוזר לרשותינו כפי שהוא כיום, חוזרת ממילא על מכונה הקדושה שעל המקום, באופן שניתן לומר שבזמנינו עתה גם החולקים על הרמב"ם יודו (מלבד אולי הראב"ד, שנותן לדבריו עוד נימוק מיוחד) שהנכנסים שם עתה חייבים כרת".
|
  |