| |||||||||||
!! | |||||||||||
  |
EAB- blank
|
  |
דף יוםיומי סנהדרין דף צא – גוף ונפש "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר! ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באויר כצפור! אתמול למדנו על מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה אם הגופים חיים לעולם הבא. והנה, מן המדרש הזה (המובא [בשם רבי ישמעאל ובשינויים] גם בויקרא רבה פרשה ד) הביא הרמ"ה ראיה לדבריו: רבי משיב לאנטונינוס כי האדם נידון כיחידה אורגנית אחת – מכאן שאף הגופים נידונים ונענשים לעולם הבא. הרמב"ם סמך, כנראה, את יתדותיו במדרש אחר (המובא אף הוא בויקרא רבה שם): "'דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא' וגו' (ויקרא ד', ב)... רבי חייא מסביר שהתורה אומרת "נפש כי תחטא", ולא 'אדם כי יחטא' מפני שדווקא הנפש היא שמואשמת בחטא: היא שבאה מן העליונים, ולכן עליה מוטלת החובה להישמר מן החטא. אפשר שלנפש אחריות יתרה לא מפני שאינה רגילה לחטוא, אלא מפני שרק בפניה עומדת הברֵרה אם לחטוא. מדרש מקביל (תנחומא פרשת ויקרא סימן ו) קורא על כך את הפסוק "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (קהלת ג', טז): מקום המשפט, דהיינו הנפש – בו מצוי הרשע; הגוף אינו אלא כלי שהנפש משתמשת בו למילוי רצונותיה, לטוב ולמוטב. על כן סבור הרמב"ם שאין טעם להעניש את הגוף, כשם שאין טעם להעניש את אקדחו של הרוצח. נמצאנו למדים שמחלוקת הרמב"ם והרמ"ה אם הגופים עתידים לעמוד לדין, יסודה במחלוקת המדרשים בהבנת היחס שבין גוף ונפש. הרמ"ה אוחז בעמדתו של רבי, שהאדם הנו גוף ונפש יחדיו; הגוף אינו רק כלי שהנפש משתמשת בו, כי אם חלק מהותי באדם, ולכן ענישת הנפש בלבד היא ענישה חלקית. לפי הרמב"ם, לעומת זאת, האדם הוא הנפש, והגוף אינו אלא כלי לה. יתרה מכך, הרמב"ם סבור כי הגוף מאפיל על הנפש, מחשיך לה ומגביל את השגתה, ולכן העולם הבא – עולם הגמול הנצחי – הוא עולם ללא גופים.
|
  |