!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

סנהדרין דף כט – טענת "משטה אני בך" וטענת "שלא להשביע"

בדף כט מובאות שתי טענות שאדם יכול להיפטר באמצעותן לאחר שהודה לחברו על חוב, אם לא ייחד עדים: א. לטעון "משטה אני בך", כלומר שההודאה לא הייתה כנה, ולא התכוון באמת להתחייב; ב. לטעון שהודה כדי שלא להשביע את עצמו, דהיינו על מנת לשכנע את הציבור שאין הוא עשיר כפי שחשבו.

התוספות (כט ע"ב, ד"ה כך) מחלקים שני חילוקים בין הטענות הללו: א. טענת "שלא להשביע" מתקבלת רק כאשר ההודאה הייתה יזומה, אך לא אם באה בתגובה לתביעה; ב. טענת "משטה אני בך" מתקבלת רק אם המודה טוען כן, ואילו את טענת "שלא להשביע" יכול בית הדין להעלות עבור המודה ("טענינן") גם אם לא העלה אותה בעצמו.

נראה שחילוקים אלו נובעים מהבדל מהותי שיש בין שתי הטענות. טענת "משטה אני בך" מבקשת לעקור מן האמירה כל תוכן: האיש אמנם הודה, אך לא התכוון לדבר, והוא אף טוען כי כך רצה שהאמירה תובן. טענת "שלא להשביע", לעומת זאת, מותירה את ההודאה על כנה: המודה אכן רצה שהשומעים יחשבו שהוא חייב כסף, אלא שהוא טוען כי ההודאה אינה מחייבת, מפני שלא נאמרה בהקשר של דיון משפטי, אלא כסיפור דברים בעלמא.

לפי זה יובנו החילוקים שהעלו התוספות. טענת "משטה אני בך" יכולה להופיע גם בהקשר של דיון משפטי, אם יש מקום להאמין שהמודה אינו מתייחס לדיון ברצינות – כגון אם לא ייחד עדים. מצד שני, מאחר שטענה זו מפקיעה את הדברים ממובנם הפשוט, אין היא מתקבלת אלא אם כן טען אותה המודה בפירוש.

טענת "שלא להשביע" היא טענה מסוג אחר לחלוטין. יסודה בחילוק שבין דיון משפטי, שרק דברי אמת צריכים להיאמר בו, לבין דו-שיח בין אנשים, שהאמירות בו מונחות גם משיקולים אחרים, כגון הדמות שהדובר מעוניין ליצור לעצמו. לכן כאשר ההודאה באה כתגובה לתביעה, לא ניתן לטעון טענת "שלא להשביע", מפני שהתביעה מגדירה את הדיון כדיון משפטי. מצד שני, אם ההודאה אכן הייתה יזומה, ולא באה כתגובה לתביעה, אין צורך שבעל הדבר יטען במפורש "שלא להשביע": מאחר שהתובע הוא שמבקש להעתיק את ההודאה מן ההקשר של דו-שיח בין אנשים להקשר משפטי, עליו מוטלת החובה להוכיח שהדברים אכן נאמרו כאמת משפטית, ולא למטרה אחרת.

הרב ברוך וינטרוב