דף יוםיומי

בבא בתרא דף קעו – הרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס

"עָרב היוצא לאחר חיתום שטרות – גובה מנכסים בני חורין. מעשה ובא לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. אמר לו: למה? אמר לו: הרי החונק את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו: 'הנח לו ואני אתן לך' – פטור, שלא על אמונתו הלוהו; אלא איזה הוא ערב שהוא חייב? 'הלוהו ואני נותן לך' – חייב, שכן על אמונתו הלוהו.
ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע; והרוצה שיעסוק בדיני ממונות – ישמש את שמעון בן ננס" (משנה קעה ע"ב).

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אף על פי שקילס רבי ישמעאל את בן ננס, הלכה כמותו. איבעיא להו: בחנוק מה לי אמר רבי ישמעאל? תא שמע, דאמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן: חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק. הלכה כמותו או אין הלכה כמותו? תא שמע, דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק, והלכה כמותו אף בחנוק" (גמרא קעו ע"א).

מאחר שחלוק היה רבי ישמעאל על בן ננס – מדוע שיבח אותו? והרוצה לעסוק בדיני ממונות – למה ילך וישמש את בן ננס, שאין הלכה כמותו? ומדוע באמת נפסקה הלכה כרבי ישמעאל, ולא כבן ננס, אף כי מן המשנה משמע שטעמו נכון? ועוד שאלה אחרת עולה מסוגיה בסוף מסכת ברכות, המביאה חלק מדבריו של רבי ישמעאל:

"אמרי דבי רבי ינאי... כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק – זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן: רבי ישמעאל אומר: הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע" (ברכות סג ע"ב).

כיצד ניתן ללמוד מדברי רבי ישמעאל שתלמיד שכעס עליו רבו ושתק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות?

ננסה לענות על כל השאלות הללו מתוך בחינת מחלוקתם של רבי ישמעאל ובן ננס. בן ננס טען כי ערב מתחייב מפני ש"על אמונתו הלוהו". נראה שלדעתו, חיוב הערב מותנה בתמורה – הנאמנות שהמַלווה נותן לערב כאשר הוא סומך עליו ומסכים להלוות, נאמנות שמביאה לערב שם טוב, ועל כן היא שוות כסף. לדעת בן ננס, אם תמורה זו נעדרת, אין הערב מתחייב. רבי ישמעאל חולק על בן ננס וסובר כי אדם יכול לחייב עצמו אף בלא תמורה, על ידי עצם כתיבת ההתחייבות בשטר (כן פירשו התוספות קעו ע"א, ד"ה והלכה). (על יסוד חיוב ערב הרחבנו בעיוננו לדף קעג.)

למחלוקת זו יש נגיעה להבחנה שבין דיני ממונות לדיני נפשות. בדיני נפשות נוהג כלל גדול – "אין אדם משים עצמו רשע": אין אדם יכול לחייב עצמו מלקות או מיתה על ידי הודאה שעבר עבַרה, וקל וחומר שאין הוא יכול לחייב עצמו מלקות או מיתה סתם, משום שהוא רוצה בכך. בדיני ממונות, לעומת זאת, נקוט בידינו הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"; ואפשר שאדם אף מסוגל לחייב עצמו חיוב ממוני ללא שום סיבה, מכוח רצונו ודיבורו בלבד. הנושא האחרון שהזכרנו הוא שעומד ביסוד המחלוקת שבין בן ננס ורבי ישמעאל.

לאור זאת ברצוני להציע, כי אף על פי שהסוגיה במסכת ברכות מצטטת את תחילת דבריו של רבי ישמעאל, כוונתה לרמוז לסיפא שלהם, ובזה להשלים דבר שאינו נזכר במפורש במשנתנו. לעניות דעתי, רבי ישמעאל לא שיבח את בן ננס על ההלכה שאמר – שרבי ישמעאל חלק עליה – אדרבה: הוא שיבח אותו על שבסופו של הדיון שב והודה לרבי ישמעאל. באותה עת טרם נסמך בן ננס (שהרי הוא קרוי כאן "שמעון בן ננס" סתם, בלא התואר "רבי" [כן דייק המהרש"א]), והיה עדיין בגדר תלמיד. אם כן, מתוך ששמע בן ננס התלמיד לדברי רבי ישמעאל רבו ושתק, זכה להכיר את ההבדל שבין דיני ממונות לדיני נפשות. על כן הרוצה ללמוד דיני ממונות, עליו לשמש את בן ננס, על מנת ללמוד ממנו הבחנה יסודית זו, ומה שאולי חשוב יותר – את מידת ההקשבה וההודאה על האמת.

אנו עומדים היום בסיום שלושת הבבות של מסכת נזיקין, שעיקרן בדיני ממונות, ועל סִפן של מסכתות סנהדרין ומכות, שעיקרן בדיני נפשות, וההבדלים שבין דיני ממונות לדיני נפשות ממלאים בהן מקום מרכזי. יהי רצון שכשם שזיכנו ה' ללמוד ולסיים ענייני ממונות, כן יזכנו ללמוד ולסיים ענייני נפשות ושאר דינים ומסכתות, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו באהבה.

הרב ברוך וינטרוב

הדרן עלך מסכת בבא בתרא