| |||||||||||
!! | |||||||||||
  |
EAB- blank
|
  |
דף יוםיומי בבא בתרא דף צט – כרובים כיצד הן עומדין נחלקו האמוראים בסוגייתנו (צט ע"א) כיצד עמדו הכרובים. לדעת רבי יוחנן, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פונים הכרובים איש אל אחיו, ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם אל הבית. לדעת רבי אלעזר, פני הכרובים היו תמיד אל הבית, אלא שהיו מצודדים מעט זה לזה "כתלמיד הנפטר מרבו". תפיסתו של רבי יוחנן בדבר הכרובים ומשמעותם נראית מובנת, וכפי שביאר הרשב"ם: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – הם הופכים פניהם זה לזה, דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל, ומתחלה כך נעשו, פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום. וכשאין עושין – הופכין פניהם לבית על ידי נס". לפי רבי יוחנן, הכרובים מסמלים את הקב"ה ואת כנסת ישראל, וכיוון פניהם מבטא, על ידי נס, את מצב היחסים בין הקב"ה וכנסת ישראל. אבל דעת רבי אלעזר נראית קשה: אף אם נניח שניסה ליישב את הכתובים בלא להזדקק למעשה נסים, מדוע 'העדיף' שהכרובים יפנו לעבר הבית ורק יצודדו פניהם זה לזה, ולא הסביר להפך? מסתבר שרבי אלעזר מקבל את ההבנה העקרונית כי שני הכרובים מסמלים את כנסת ישראל ואת הקב"ה, ומחלוקתו עם רבי יוחנן נוגעת לטיב מערכת היחסים שראוי שתשרור בין האדם ובין קונו. לדעת רבי יוחנן, במערכת יחסים אידאלית אין האדם פונה כלל לעסקי העולם הזה, וכל מעייניו נתונים אך ורק בקב"ה. דומה שדברי הרמב"ם בסוף הלכות תשובה הולמים היטב תפיסה זו: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר 'בכל לבבך ובכל נפשך' (דברים ו', ה)". וכפי שביאר הראב"ד שם: "זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים: לשון שיר, כמו 'שִׁגָּיוֹן לְדָוִד' (תהילים ז', א); וענין אחר – בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב". לרבי אלעזר תפיסה אחרת. לדעתו, האדם צריך להסב את פניו אל העולם; האדם נברא "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', טו), ותפקידו לתקן את העולם הזה, ולא לתת את כל מעייניו בעולמות עליונים. כמובן, רבי אלעזר אינו מורה להתעלם, חס וחלילה, מקיומו של הקב"ה, אך יש לו הבנה שונה בדבר טיב הקשר: האדם רק מצדד את פניו כלפי הקב"ה "כתלמיד הנפטר מרבו". מה עניינו של הדימוי הזה? כאשר תלמיד נפטר מרבו, אין הוא חדל להיות תלמידו, אדרבה, הוא שב למקומו על מנת להגשים ולהנחיל שם את התורה שלמד מרבו. הפנים המצודדים אל הרב מרמזים על חקיקת דמות הרב והוראותיו בנפש התלמיד, אשר גם אם פניו לעולם, הרי שורשיו נטועים בבית המדרש. (לתוספת ביאור במחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר כדאי לעיין בספרו של ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער א פרקים ח–ט.)
|
  |