דף יוםיומי

בבא בתרא דף ז – שטר חוב של יתומים שיצא עליו שובר

נחלקו רב חמא ורבינא (ז ע"ב) בדין שובר היוצא על שטר של יתומים קטנים. לדעת רב חמא אין קורעים את השטר, אך גם אין מגבים ליתומים את החוב הכתוב בו, ואילו רבינא סבור שאף קורעים את השטר.

הראשונים העלו שתי אפשרויות בהבנת דינו של רב חמא: א. זהו דין בשטר שבידי היתומים – שאין קורעים אותו; ב. זהו דין בשובר – שאין מקבלים אותו (ואף שאין גובים את החוב, מכל מקום השובר כמי שאינו). נפקא מינה – כשתפסו היתומים על סמך השטר: אם השובר מתקבל, אלא שדין מיוחד מונע לקרוע את השטר, מסתבר שהיתומים אינם יכולים לתפוס; אך אם השובר אינו מתקבל כלל (או מתקבל ברמה נמוכה), ייתכן שתפיסת היתומים תועיל.

הרשב"א מחזיק בהבנה הראשונה, דהיינו שמקבלים את השובר, אך מכל מקום השטר נותר ביד היתומים. ונימוקו: כלל נקוט בידינו שאין מוציאים מיתומים קטנים, וקריעת השטר כמוה כהוצאה מידם. אמנם בגמרא מובא נימוק אחר – חשש שהשובר מזויף – וכנראה הבין הרשב"א שחשש זה דרוש כדי להגדיר את קריעת השטר כהוצאה מיד היתומים (שכן ייתכן שהשטר שווה כסף).

הרמב"ן אחז בהבנה השנייה – שאין זה דין בקריעת השטר כי אם דין בשובר. הוא מבאר שמדובר בשובר שאינו מקוים, ושני עדים באים לקיימו; ומאחר שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, וקטנים כמי שאינם, לא ניתן לקבל את העדות ולקיים את השובר.

מהסברו של הרמב"ן נגזרת נפקא מינה נוספת בין שתי ההבנות – כשהשובר כבר מקוים: לפי הרמב"ן, בכגון דא אין סיבה שלא לקרוע את השטר, ואילו לפי הרשב"א אין להוציא מן הקטנים ולקרוע את השטר שבידם אף אם השובר כבר מקוים.

הרב ברוך וינטרוב