!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

בבא קמא דף קיז – הריגת מוֹסֵר

הגמרא בדף קיז ע"א מספרת שרב כהנא הרג ישראל שרצה למסור ממון חברו לגויים. הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ח ה"י) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן שפ"ח סעיף י) כתבו שמותר להרוג מוסר בזמן הזה, ומתרין בו: 'אל תמסור', ואם אמר: 'לא כי, אמסרנו!' – מצוה להרגו. וכתב הגר"א (ס"ק סה) שהמקור לצורך בהתראה הוא בסוגייתנו, שהתרה בו רב "לא תחוי ולא תחוי".

החינוך (מצוה רלז) מדייק מלשון הרמב"ם שאין להרוג את המוסר קודם שקיבל עליו את ההתראה ואמר "אף על פי כן", וכדאמר המוסר בסוגייתנו "מחוינא ומחוינא". אבל החינוך עצמו חלק על הרמב"ם וכתב שאין צורך שהמוסר יקבל עליו את ההתראה.

ונראה שנחלקו בגדר דין מוסר. לדעת הרמב"ם, מוסר הוא כשאר חייבי מיתה (ומחייבי מיתות דרבנן, למיגדר מילתא), אלא שהמתתו נמסרה ליד כל אדם כדי למנוע נזק; ומאחר שהוא כשאר חייבי מיתה, צריך שיקבל עליו התראה. החינוך, לעומת זאת, הבין שמוסר מומת מדין רודף, וההתראה היא רק אמצעי לבלום אותו מבלי להמיתו, וכשם שאסור להרוג רודף שניתן להצילו באחד מאבריו; אך אם לא הועילה ההתראה, אין צורך שיקבלנה עליו.

ושמא יש לחלק בעניין זה בין שני סוגי מוסרים. הרמב"ם (שם הי"א) כותב שאם המוסר כבר הספיק למסור ממון חברו, אין להרגו; אך אם הוחזק למסור ממונם של ישראל פעמים רבות, מותר להרגו אף לאחר שמסר. ניתן אפוא לטעון (אף שלא משמע כן מלשון הרמב"ם שם), שהמוסר פעם אחת אינו נידון אלא כרודף, ולאחר שמסר, שוב אין היתר להרגו; אך מי שהוחזק למסור, חל עליו שם מוסר, והוא כשאר חייבי מיתות בית דין. אם כנים הדברים, נמצא שהמוסר צריך לקבל עליו התראה דווקא לאחר המסירה, אך קודם שמסר ניתן להרגו אף ללא קבלת התראה.

הרב ברוך וינטרוב