דף יוםיומי

בבא קמא דף קטז – שיירה שעמד עליה גיס

"שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה – מחשבין לפי ממון, ואין מחשבין לפי נפשות" (קטז ע"ב).

וכתבו התוספות בבבא בתרא (ז ע"ב, ד"ה לפי), דהיינו דווקא אם הגיס מאיים שאם לא יקבלו שוחד, ייקחו את כל ממון השיירה, שאז יש לעשירים עניין גדול יותר להציל את ממונם, ועל כן עליהם לשלם יותר; אך אם בא הגיס על עסקי נפשות, הכול משלמים בשווה.

על קביעה זו הקשו התוספות מדין בא במחתרת, שנחשב רודף ומותר להרגו. הגמרא בסנהדרין (עב ע"א) מבארת, שהבא במחתרת נחשב רודף מכיוון שחזקה על בעל הבית שינסה לעצרו, ואפילו על ידי סיכון חייו, ונמצא שהבא במחתרת עושה זאת בידיעה ברורה שייתכן שיצטרך להרוג בעל הבית. והקשו התוספות: אם כן, הרי גם גיס הבא ליטול ממון עלול ליטול נפשות, ומדוע לא יחשבו לפי נפשות גם במקרה זה? ותירצו: "כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות, דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם, הילכך לא חשיב סכנת נפשות". והקשה הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות מג) על תירוצם: אם כן, מדוע נחשב הבא במחתרת רודף? והלוא אף הוא לא יהרוג מרצונו!

הקובץ שיעורים מתרץ שיש לחלק בין בעל הבית לבין שיירה: את בעל הבית לא חייבו חכמים לשלם לגנב, ועל כן יגן בעל הבית על ממונו, ויבוא הגנב לידי רציחתו, והריהו רודף; את השיירה, לעומת זאת, חייבו חכמים ליתן לגיס ממון, ועל כן טוענים התוספות דלא חשיב סכנת נפשות. אמנם ביאורו אינו מובן כל כך: מדוע באמת חייבו חכמים את השיירה ליתן ממון, אך לא את בעל הבית?

על כן נראה להציע ביאור שונה בתירוצם של התוספות. נראה שהגיס אכן מוגדר כרודף, ואם יהרוג מאן דהו אחד מן הגיס, הריהו פטור. ואולם, מרגע שהחליטו בני השיירה להתמודד עם הגיס על ידי תשלום, ולא במלחמה, נמצא שמי שמבקש לחשב את התשלום לפי נפשות, ולא לפי ממון, טוען בעצם כי מבחינתו – כאדם פרטי – אופציית הלחימה עודנה תקפה. במצב כזה, חישוב לפי נפשות משמעו בעצם אומדן הסיכון האישי הפוטנציאלי שיש לכל אחד ואחד מבני השיירה בפני עצמו, ואת זאת איננו עושים. אנו רואים את השיירה כולה כגוף אחד שמשלם לגיס, וחלוקת נטל התשלום איננה תלויה בסכנה הנשקפת לכל אחד ואחד מבני השיירה אלא בסוג התשלום: תשלום המוטל משום ממונה של השיירה יחושב על פי חלוקת הממון בשיירה, ואילו תשלום המוטל משום חייהם של בני השיירה יחושב על פי הנפשות שבה. על כן אומרים התוספות כי מאחר שמרצונו אין הגיס בא על נפשות, מוגדר התשלום כתשלום משום ממון ומחושב על פי ממון.

לסיכום, הצעת הקובץ שיעורים והצעתנו חלוקות בעניין עקרוני. הקובץ שיעורים תופס את התשלום כסכום התשלומים הפרטיים שמשלמים בני השיירה כדי להציל את עצמם או את ממונם מאיום הגיס; לכן לשיטתו ניתן לחשב את התשלום לפי ממון רק אם הסכנה אינה נוגעת כלל לנפשות, אלא רק לממון. לפי דברינו, השיירה משלמת כגוף אחד, ונטל התשלום אינו נקבע על פי הסכנה הנשקפת לכל אחד ואחד, אלא על פי סוג התשלום כפי שהוגדר על ידי דרישות הגיס.

הרב ברוך וינטרוב