דף יוםיומי

בבא קמא דף קיב – יתומים ששחטו פרה שאולה ודין גזלה בשוגג

הפרק האחרון של המסכת עוסק בגזלן שהוריש את הגזלה לבניו או האכילם אותה. בהקשר זה מביאה הגמרא בדף קיב ע"א את דברי רבא בעניין הורשת פיקדון:

"הניח להם אביהם פרה שאולה... כסבורים של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה – משלמין דמי בשר בזול".

כלומר אם היתומים חשבו שהפרה של אביהם ושחטוה, אין הם משלמים את מלוא שווייה, אלא ערך נמוך יותר (על אופן החישוב המדויק ראה רש"י על אתר). הפסק נראה צודק גם בהסתכלות פשוטה: היתומים שחטו את הבהמה בתום לב, ולכן אין סיבה לחייבם במלוא הנזק שנגרם לבעליה. אך מה הבסיס המשפטי להלכה זו?

התוספות (כז ע"ב, ד"ה ושמואל) הביאו מכאן ראיה לשיטתם הידועה שהמזיק באונס פטור. ואולם, ראשונים אחרים פירשו את הסוגיה בדרך שונה, ואפשר שיש בה גם ראיה לאחד הצדדים במחלוקת נרחבת באחרונים.

המחנה אפרים (הלכות גזלה סימן א'), קצות החושן ונתיבות המשפט (ריש סימן כ"ה מחושן משפט) חקרו מה דינו של הגוזל בשגגה. אם החפץ בעין, מסתבר שהגזלן חייב להשיבו מכל מקום (וראה עיוננו לדף קה); אך מה הדין אם החפץ אבד מן העולם: האם ניתן לחייבו בתשלומי גזֵלה?

המחנה אפרים טען שיש מחלוקת ראשונים בשאלה זו, והוא גייס למחנה הפוטרים את הריטב"א, שחידש חידוש מעניין בביאור סוגייתנו (בחידושיו לכתובות דף לד ע"ב, ששם הוא דן בה בהרחבה). לדעת הריטב"א, מעשה היתומים אינו מעשה של היזק, אלא הוא דומה לגזלה, ו"כיון שהיו סבורים שהיא של אביהם – אין כוונתם לגזול, אלא לאכול משלהם, וכיון שכן אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול". מוכח מדבריו בעליל שאין גזלה בשוגג!

כאמור, המחנה אפרים עמד על המסקנה העולה מדברי הריטב"א הללו, אך הוסיף וכתב שלדעתו:

"...אפילו לא ידע גזלן הוי. ואף שאיני כדאי להשיב, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך".

לדעת המחנה אפרים, חיוב גזלה הוא חיוב אובייקטיבי, שנובע מעצם שליחות היד בממון הזולת. מסתבר שהריטב"א חשב שחיוב גזֵלה איננו נובע מהמציאות האובייקטיבית, אלא מכוונתו של הגזלן: לשיטתו, גזֵלה היא 'חתירה למגע' עם ממונו של הזולת, ויש לראותה כפגיעה בין-אישית; לפיכך אם נעשה הדבר בשוגג, ואין כאן 'מִתקפה' של ממש על ממון הזולת, אין הוא מוגדר כפעולה של גזל. (אכן, שתי ההבנות שראינו במצוַת השבת הגזלה [הדף היומיומי לדף קה] עשויות להיות תלויות במחלוקת זו.)

הרב אודי שוורץ