דף יוםיומי

בבא קמא דף קט – מחילה לעצמו

הגמרא בדף קט ע"א מתלבטת במי שגזל את אביו ונשבע לו שבועת הפיקדון, ומת אביו וירשו, אם יכול למחול לעצמו על החיוב, או שמא עליו לשלם בכל אופן. הגמרא מדייקת מדברי רב יוסף, שייתן "אפילו לארנקי של צדקה", שאין הוא יכול למחול לעצמו, אך נחלקו האמוראים אם זוהי דעת רבי עקיבא בלבד, או שמא גם רבי יוסי הגלילי מודה שאין אדם יכול למחול לעצמו.

בראשונים מצאנו שתי הבנות מדוע אין אדם יכול למחול לעצמו במקרה זה. הרמ"ה והרשב"א מבארים שזהו דין נקודתי בחיוב שבועת הפיקדון: מאחר שהתשלום בא לכפר, אין אדם יכול למחול לעצמו ולפטור עצמו מן הצורך בכפרה. אבל הרמב"ן בכתובות (פא ע"ב) כתב כי מסוגייתנו עולה שאין אדם יכול למחול לעצמו כלל.

ויש להקשות על הרמ"ה והרשב"א: אם עקרונית אדם יכול למחול לעצמו, מדוע מציעה הגמרא (בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי יוסי הגלילי) לחלק בין מחילת אחרים, שפוטרת, לבין מחילה לעצמו, שאינה נחשבת כפרה?

על מנת להשיב על שאלה זו, עלינו להבין תחילה כיצד נעשית מחילה. באופן כללי מחילה יכולה להיעשות באחת משתי דרכים: א. החשבת הסכום כאילו התקבל; ב. הסתלקות התובע מתביעת ממונו. הנפקא מינה שנויה במחלוקת הראשונים אם דרוש קניין לקיום המחילה: אם יש פה מעין קבלה, מסתבר שצריך קניין כדי ליצור אותה; אך להסתלקות גרידא אין צורך בקניין (עיין מחנה אפרים הלכות זכייה מהפקר סימן יא).

במה דברים אמורים? במחילת אחרים. אבל מחילה לעצמו היא תמיד באופן השני דווקא: משעה שנתחייב אדם לעצמו, מיד הקרקע נשמטת מתחת לחוב זה, שכן אין אדם יכול להיות חייב לעצמו.

משהבנו דבר זה, נוכל להבין גם את שיטת הרמ"ה והרשב"א. ככלל הם מודים בשני מסלולי המחילה (ואפשר שהמסלול תלוי באם נעשה קניין אם לא). אך לעניין השבת הגזֵלה הם סבורים שהמחילה צריכה להיות דווקא במסלול הראשון, הרואה את החייב כאילו שילם – כלומר כאילו השיב את הגזֵלה. ומאחר שאין אדם יכול למחול לעצמו באופן זה, אין היורש נחשב כמי שהשיב את הגזֵלה, ועליו לשלם, ואפילו לארנקי של צדקה.

הרב ברוך וינטרוב