דף יוםיומי

בבא קמא דף קז – שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים

אנו מורגלים בתפיסה שיש בתורה שלוש שבועות נפרדות, שלכל אחת מהן מחייב משלה: שבועת מודה במקצת, שבועת השומרים ושבועת עד אחד. ואולם, בסוגייתנו מתעורר סימן שאלה משמעותי באשר לסיווג זה.

ראשית, הסוגיה מביאה את עמדתם הייחודית של רבי חייא בר אבא (קו ע"ב) ורמי בר חמא (קז ע"א–ע"ב), שאין השומר מתחייב שבועה עד שיודה במקצת. להלכה מקובלת דעת רבי חייא בר יוסף, ש"כי כתיב 'כי הוא זה' (שמות כ"ב, ח) אמלוה הוא דכתיב"; אבל רבנו תם (הובאו דבריו בתוספות ד"ה עירוב) סבור, שגם לשיטה זו דרושה הודאה במקצת כדי לחייב בשבועת השומרים, אלא שגדריה שונים מן הגדרים שיש בשבועת מודה במקצת רגילה (עיין שם).

עם זאת, אין ספק שהגישה המקובלת יותר היא הגישה שהובאה בתוספות בשם הריב"א, שאלו מחייבים נפרדים שאין קשר ביניהם. לדבריו, שומר יכול להתחייב שבועה בשני אופנים שונים. אם השומר כופר בטענה שהחפץ הגיע אליו כפיקדון או טוען שהחזיר את החפץ – זוהי תביעת ממון רגילה, הבנויה מטענה ומכפירה בה, ואז אכן דרושה הודאה במקצת כדי לחייב שבועה. אך אם טען השומר שהחפץ אבד באונס, שוב אין זו תביעת ממון רגילה, כי אם תביעה ייחודית לפרשת שומרים: התובע אינו יכול לדעת מה אירע לחפץ, ואין הוא יכול לדרוש אלא שהשומר יישבע לו שהחפץ אינו ברשותו, שלא שלח בו יד ושלא פשע בו; שבועה זו אינה באה על עסקי טענה וכפירה (לשון הגמרא בבא מציעא ד ע"א), והשומר מתחייב בה גם בלי הודאה במקצת.

גישה ייחודית ומעניינת עולה מדברי רש"י בסוגייתנו:

"אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה, הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה, דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה... אבל בפקדון, דאין כאן טובה, מעיז ומעיז, הלכך אפילו כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה".

מדברי רש"י עולים שני חידושים:

1. תאורטית ניתן היה לחייב שבועה גם בכופר בכול, אלא שהסיטואציה של הלוואה – הטובה שעשה המַלווה ללווה – שוללת במידה סבירה את האפשרות שהכופר בכול משקר, שכן "אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה".

מדוע יש עילת חיוב תאורטית בכופר בכול? ייתכן שזוהי תפיסה קיצונית של דברי הגמרא הנ"ל בבבא מציעא "שעל ידי טענה וכפירה הן באין", ולפיה עצם העימות המתחולל בבית הדין בין התובע לנתבע מחייב את הנתבע להישבע לתובע (עיין בתוספות ובתוספות הרא"ש שם). תפיסה כזו מערערת, כמובן, באופן משמעותי את העיקרון "המוציא מחברו עליו הראיה".

דרך אחרת היא לבסס את החיוב העקרוני של כופר בכול על מושג המופיע בשבועות דף מ ע"ב: "חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו". חזקה זו מקנה יתרון לטענת התובע, ובעיקרון היא מסוגלת לחייב שבועה, אלא שכנגדה ניצבת חזקה אחרת: "אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה". לפי זה ניתן להבין כי שבועת היסת, הנדונה במסכת שבועות, מבוססת על משתנים שקיימים גם מדאורייתא; ואין כאן מקומו.

2. לפיכך כאשר אדם תובע מחברו חפץ שהפקיד אצלו, והלה טוען להד"ם, יש מקום לחייבו שבועה, שכן "בפקדון, דאין כאן טובה, מעיז ומעיז". עמדה זו אינה מקובלת בראשונים כלל ועיקר (ראה טור סימן פ"ז).

ועוד דבר שלישי משתמע מדברי רש"י הללו: שגם כאשר השומר טוען שהחפץ אבד באונס, יסוד השבועה הוא עסקי הטענות שביניהם, ולא המקרה הייחודי של מפקיד ושומר; וצריך עיון.

הרב שמואל שמעוני