דף יוםיומי

בבא קמא דף קו – חידושו של רב: זכיית הנשבע בממון שנשבע עליו

הגמרא בדף קו ע"א מביאה את חידושו של רב:

"אמר רב הונא אמר רב: 'מנה לי בידך', והלה אומר: 'אין לך בידי', ונשבע ואחר כך באו עדים – פטור".

לדעת רב, לאחר שבועה על ממון הופך ממון זה לממונו של הנשבע, ושוב לא ניתן להוציאו ממנו, ואפילו באו עדים והוכיחו שנשבע לשקר.

להלכה דחו הראשונים (הרי"ף, הרמב"ם ועוד) את דברי רב וקבעו שאם התברר על פי עדים שאדם נשבע שבועת שקר, עליו להשיב את הממון. הרי"ף מוכיח את פסיקתו ממרוצת סוגייתנו. אך מלבד ההוכחה הטקסטואלית, דבריו של רב גם קשים מאוד מסברה: מדוע תעביר השבועה את הממון לבעלותו של הנשבע?! ניתן לבאר את דברי רב בכמה אופנים:

א. החתם סופר מסביר בתשובה (חלק ה, חושן משפט, סימן קל"ב), שזכותו הממונית של הנשבע אינה מבוססת על שבועתו, אלא על הבעלות הקמאית שהוענקה לו בשעה שניתן לו הממון. אותה בעלות ממונית הוגבלה על ידי התחייבותו להשיב את החפץ, ותפקיד השבועה הוא לבטל את ההגבלה הזאת.

סברתו של החתם סופר תבאר היטב את החילוק שהציע רבא בסוגייתנו בין מִלווה לפיקדון: "אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב במִלוה, דלהוצאה ניתנה, אבל פקדון – ברשותיה דמריה קאי". רבא עומד על כך שמִלווה הוא ממונו של הלווה, ואילו פיקדון – ממונו של המפקיד. אך מדוע הבדל זה משמעותי לענייננו? על פי דרכו של החתם סופר הדבר ברור: בשעת ההלוואה ניתן המִלווה ללווה, ועל כן השבועה אינה צריכה ליצור קניין, אלא רק לסלק את חובת הפירעון; פיקדון, לעומת זאת, לא ניתן מעולם לנפקד, ואין כל עילה ממונית לזכייתו בו.

ב. ניתן לבסס את דבריו של רב על ההסכמה הטכנית בין התובע והנתבע. התובע קבע שאם ימלא הנתבע את המוטל עליו ויישבע בבית דין, הריהו מוחל לו על החוב. לכן גם אם יתברר לבסוף שהנתבע שיקר בשבועתו – סוף סוף הוא נשבע, וחלה מחילתו של התובע.

ג. החזון איש (בבא קמא סימן כ אות יא) טען שדברי רב משקפים תפיסה עקרונית של חז"ל ביחס למעמד בית הדין. לדעת החזון איש, אם בית הדין הגיע לפסיקה כלשהי מכוח השבועה, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לשמר פסיקה זו ולא לחרוג ממנה. כמובן, לעתים אין מנוס מביטול פסק דין, אבל ביטול כזה כרוך בערעור משמעותי של מעמד בית הדין, ויש לעשות כל מה שניתן כדי להימנע ממנו.

ד. סוגייתנו מציעה שגם לדעת רב, רק שבועה בפני בית דין תקנה את הממון לנשבע. בביאור הצעה זו כתב רש"י: "חוץ לבית דין – לא אלימא שבועה לאפקועי ממונא". העולה מדברי רש"י, שלדעתו יש לפרש את דברי רב כפשוטם: השבועה היא כוח קנייני של ממש, ובעקבות השבועה זכה הנשבע בחפץ, אף אם התובע לא מחל ואף שהחפץ מעולם לא היה שייך לנשבע! לפי רש"י, לשבועה יש כוח כשל תשלום ממון: כשם שניתן לשלם במעות, כן ניתן 'לשלם' בשבועה (וכלשון המימרה של רב: "כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון").

חידוש זה משמעותי מאוד בביאור הלכה אחרת הנזכרת בש"ס בכמה הקשרים: דין "מתוך שאינו יכול להישבע – משלם" (עיין למשל בבא מציעא דף צח), כלומר: אם אדם התחייב שבועה, ומשום מה אינו יכול להישבע או אינו רוצה להישבע – עליו לשלם. אחד ההסברים הרווחים להלכה זו הוא שחיוב השבועה הוא בעצם חיוב ממון, אלא שניתן 'לפדותו' באמצעות שבועה; אך אם משום מה הנתבע אינו ממיר את חיובו בחיוב שבועה, הריהו מתחייב לשלם טבין ותקילין! כאמור, ניתן לראות בדין זה יסוד דומה ליסוד העולה מדברי רש"י. הווה אומר: שבועה מקבילה, במידה זו או אחרת, לתשלום ממון, ויש לכך שני יישומים: מי שחייב ממון רשאי לעתים לפדות את חיובו בשבועה; וניתן לראות שבועה כתהליך מקביל לתשלום, אשר מעניק לנשבע בעלות.

הרב אודי שוורץ