דף יוםיומי

בבא קמא דף צז – פטור גזלן מדמי השימוש בגזלה

מסוגיית הגמרא ריש צז ע"א עולה, כי החיוב לשלם על השימוש בחפץ של אדם אחר ללא רשותו תלוי בהגדרת המשתמש כגזלן: אם הוא מוגדר כגזלן, הריהו פטור מלשלם על השימוש, ואם לאו (כמו בקרקעות, שאינן נגזלות) – חייב (אם אין פטור מצד אחר, כגון זה נהנה וזה לא חסר). מדוע פטור הגזלן מדמי שימוש?

ספר מאירת עיניים (חושן משפט סימן שס"ג ס"ק יג) כתב שמעיקר הדין הגזלן חייב, וחכמים פטרוהו מפני תקנת השבים. על פי זה מסביר הסמ"ע את חילוקו של הרמ"א בין שימוש שעשה הגזלן עצמו בַּגזלה, שהוא פטור מלשלם עליו, לבין מה שהרוויח מהשכרתה לאחרים, שאותו עליו להחזיר, מפני שלגביו לא תיקנו חכמים את תקנת השבים, שכן זהו שבח שבא מעלמא, בלא התערבות ופעולה של הגזלן.

הש"ך (שם ס"ק ח) חלק על הסמ"ע וטען כי גזלן פטור מתשלום על השימוש מעיקר הדין: מאחר שנגזל החפץ, הריהו ברשות הגזלן לכל דבר, למעט החיוב להשיבו. ואכן, הבית יוסף (הובאו דבריו בט"ז שם) חלק על הרמ"א וכתב שהגזלן אינו חייב להשיב אף את דמי השכירות שקיבל מאחרים.

האם הרמ"א חייב לסבור כסמ"ע כדי לחלק בין תשלום על שימוש של הגזלן עצמו בגזלה לבין דמי שכירות שגבה מאדם שלישי?

דרך אחרת לביאור דברי הרמ"א עולה מהסברו של ר' שמעון שקופ (הובא בחידושי ר' שמואל רוזובסקי על בבא קמא, סימן יב אות ג), כי הגזלן פטור מדמי השימוש מפני שהוא עצמו יצר את השימוש, ועל כן דמיו קנויים לו; והרי זה מעין קניין שינוי, המקנה לאדם את מה שיצר. דומה שסברה זו נכונה דווקא לגבי שימוש של הגזלן עצמו בגזלה, אך אם אדם אחר השתמש בגזלה, הוא מתחייב לשלם דמי שכירות לבעל החפץ, ולא לגזלן, שלפעולת ההשכרה שלו אין כל משמעות.

הבית יוסף והרמ"א נחלקו, אם כן, בטעם פטורו של הגזלן מתשלום על שימוש בגזלה. הבית יוסף סבר (על פי ביאורו של הש"ך) שהפטור נובע מקניינו המוחלט של הגזלן בחפץ (וחיוב ההשבה נתפס כחיוב צדדי, שאינו גורע מבעלות זו). הרמ"א, לעומתו, הבין (לפי הגר"ש שקופ) כי הגזלן פטור משום שהוא עצמו יצר את ההנאה מן הגזלה, ובזה קנאה; אך במקום שהגזלן לא השתתף ביצירת ההנאה, אין היא שלו.

הרב ברוך וינטרוב