דף יוםיומי

בבא קמא דף צד – וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'

"אמר אביי: ר' שמעון בן יהודה ובית שמאי ור' אליעזר בן יעקב ור"ש בן אלעזר ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו: שינוי במקומו עומד... רבי אליעזר בן יעקב מאי היא? דתניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: 'בוצע ברך נאץ ה'' (תהילים י', ג)... אמר רבא: ממאי? דלמא... ועד כאן לא קאמר ר' אליעזר בן יעקב התם אלא לענין ברכה, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה" (צג ע"ב – צד ע"א).

יש בגמרא גִרסה אחרת, ולפיה עוסקת הברייתא של רבי אליעזר בן יעקב בברכה אחרונה ובזימון על אכילת הפת, ומהווה אפוא חלק מהדיון הכללי בעניין ברכות על מאכלים גזולים או אסורים (ראה תוספות ברכות מה ע"א, ד"ה אכל; רש"י שם מז ע"א, ד"ה הא; רא"ש שם פרק ז' סימן ג'; רמב"ם וראב"ד הלכות ברכות פ"א הי"ט). אנו, מכל מקום, נתמקד בגרסתנו בסוגיה, שלפיה הנושא הוא הפרשת חלה והברכה עליה.

אביי הבין שרבי אליעזר בן יעקב נוקט כי שינוי במקומו עומד, ועל כן אין הגזלן יכול להפריש חלה, כי העיסה אינה שלו. אך רבא דוחה את דבריו ומסביר שגם אם שינוי קונה, עדיין יש כאן מצוה הבאה בעבֵרה.

והנה, בפרק השביעי (סז ע"א, ד"ה אמר) הביאו התוספות מחלוקת יסודית בדין מצוה הבאה בעברה: לדעת רבנו תם, גם חפץ שנקנה בקנייני גזלה, והוא בבעלותו המלאה של הגזלן, פסול למצוה בגלל ההיסטוריה המתועבת שלו; ואילו ר"י פסק שכאשר החפץ כבר קנוי לגזלן, שוב אין בו משום מצוה הבאה בעברה. סוגייתנו קשה כמובן לשיטת ר"י, שהרי נאמר כאן שגם אם החפץ נקנה בשינוי, עדיין יש בעיה של מצוה הבאה בעברה. התוספות התייחסו לכך, ובאחד מתירוציהם אף הרחיקו לכת ואמרו ש"דחוי בעלמא הוא", כלומר: שהגמרא הציעה הצעה תאורטית שרבי אליעזר בן יעקב יכול לסבור כי שינוי קונה, אך הצעה זו אינה באמת אפשרית.

בתירוץ אחר מציעים התוספות שהבעיה אינה במעשה המצוה. הם מדייקים זאת מלשון סוגייתנו: "ועד כאן לא קאמר ר' אליעזר בן יעקב התם אלא לענין ברכה, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה", וביארו התוספות: "אף על גב דקנה קודם לכן, לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר", כלומר גם כאשר החפץ קנוי לגזלן, ואין עוד בעיה של מצוה הבאה בעברה, ההיסטוריה של החפץ עודנה משמעותית לעניין הזכרת שם שמים עליו.

הרשב"א (בתשובה, חלק א סימן תתקס"ח) התקיף חילוק זה, וטען שאם קנה הגזלן את הגזֵלה והוא יכול לקיים בה מצוה – הוא יכול גם לברך עליה. אך המהרש"א (על התוספות הנ"ל) כתב שאין הכי נמי: לא ניתן להזכיר שם שמים על דבר שהושג בגזלה. (הנושא נידון בהרחבה בספרות הפסיקה, ואין כאן מקומו.)

אין ספק שמאחרי דברי המהרש"א עומדת סברה מוצקה. הריטב"א בפסחים ז ע"ב מבאר את עניינה של ברכת המצוה כך: "זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת"; וייתכן בהחלט שהתקדשות זו אינה יכולה להיעשות בחפץ שהושג במעשה תועבה.

ואולם, אפשר שיש מקום למצע בין גישת הרשב"א לגישת המהרש"א, ולחלק בין הברכות על הפרשת תרומות ומעשרות ועל הפרשת חלה לבין שאר ברכות המצוות. בפרשת וידוי מעשר נאמר: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ... וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (דברים כ"ו, יב–יג). ודרשו חז"ל: "לא עברתי – מלברכך, ולא שכחתי – מלהזכיר שמך עליו" (ברכות מ ע"ב). ופירש רש"י (שם): "מלברכך – ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר". קשה לדעת אם כוונתו שאכן יש תוקף דאורייתא לברכה על הפרשת תרומות ומעשרות, אך מכל מקום, נראה מכאן שברכה זו היא חלק מחובתו של האדם להודות לקב"ה על הטוב שגמל עמו ולהכיר כי יבולו – מכוחו של הקב"ה הוא בא; ומסתבר ביותר שההודיה וההכרה הללו בעייתיות ופסולות כאשר היבול או העיסה באו לידו בגזל.

הרב שמואל שמעוני