דף יוםיומי

בבא קמא דף צ – לא תהא שמיעה גדולה מראייה

סוגיית עד נעשה דיין (צ ע"ב) מעלה אפשרות שבעיקרון יכול דיין לדון על פי ראייתו, אך רק אם ראה ביום, בעת שניתן לישב בדין; אבל אם ראה בלילה, אין הוא נחשב דיין.

הראשונים הקשו מן הסוגיה על דברי רש"י במסכת ראש השנה (דף כה ע"ב, ד"ה ואמאי), כי בעדות החודש ראייה מספיקה, "דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש" – משמע שבתחומים אחרים אין די בראייה בלבד, ודרושה עדות ממש; והרי מפורש בסוגייתנו שלוּ ראו הדיינים את הרצח ביום, היו יכולים לדון בו!

הרמב"ן בכתובות (מלחמות ה', ח ע"ב בדפי הרי"ף) מבאר כי בשאלה זו בדיוק נחלקו שתי הלישנות בסוגייתנו: הלישנא הראשונה סוברת שראייה מועילה אף בשאר הדינים, ואילו לפי הלישנא בתרא ("איבעית אימא") אין ראייה מועילה אלא בעדות החודש, ועל כן היא דוחקת את רבי עקיבא אליבא דרבי שמעון התימני.

מדוע באמת דרושה עדות על פי שמועה, ואין בית דין יכול לשפוט על פי ראיות שנוצרו לנגד עיניו ממש? יש בביאור הדבר שני כיוונים מרכזיים: פסול בדיין ופסול בהליך השפיטה.

על פי הכיוון הראשון, ראיית אירוע נחשבת השתתפות בו, ואם גם השתתפות פסיבית. כידוע, אינו דומה פשע הנעשה בסתר לפשע הנעשה בפרהסיה, ודבר זה מוכיח שלצופים יש השפעה על המעשה, אף אם לא עשו דבר. מאחר שעדי הראייה חשובים משתתפים, אין הם יכולים להיות שופטים, שכן שופט צריך להיות דמות חיצונית, שאין בינה לבין האירוע דבר.

על פי הכיוון השני, תפקיד העדות אינו רק להעביר מידע לבית הדין, אלא גם לתת לו את הבסיס למשפט. כיצד? הדיינים היושבים בדין אינם פוסקים כאישים פרטיים, אלא כנציגי התורה והקב"ה. על כן צריך בית הדין להוציא מתחת ידיו פסק שיהיה נכון לא רק לדיינים היושבים בו, אלא לכל דיין שיבחן את המקרה. לפיכך צריך ההליך המשפטי לכלול עדות מרשיעה, ואין הוא יכול להתבסס על ידע מוקדם העומד לרשות הדיינים הללו בלבד, ולא לרשות דיינים אחרים.

נפקא מינה בין שני הכיוונים עשויה להיות מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי טרפון בסוגייתנו, אם רק עד המעיד נפסל לדון או גם עד הרואה. דעת רבי טרפון, שעד הרואה אינו נפסל, מתאימה לכיוון השני: הרואה אמנם אינו יכול לדון על סמך עצם ראייתו, אבל אם אינו מעיד, יכול הוא לישב בדין. רבי עקיבא, לעומתו, פוסק שעד הרואה נפסל אף לדון – כנראה מצד הכיוון הראשון שראינו (ועיין ראש השנה דף כו ע"א, ששם עולה האפשרות שרבי עקיבא פסל עד הרואה דווקא בדיני נפשות).

הרב ברוך וינטרוב