דף יוםיומי

בבא קמא דף פט – מכירת כתובה

הגמרא בדף פט עוסקת במכירת כתובה, מתוך הנחה פשוטה שהדבר אפשרי. על הנחה זו הקשה הפני יהושע (על אתר, ד"ה ותזבין) קושיה חמורה: כיצד ניתן למכור את הסכום שתקבל האישה לכשתתגרש או תתאלמן? אין זה אלא דבר שלא בא לעולם! הפני יהושע עצמו אינו מצליח למצוא תירוץ לקושייתו, והוא מסיק כי סוגייתנו אזלא אליבא דמאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ברם, דומה שקושייתו של הפני יהושע חושפת הנחה בסיסית שהוא מניח באשר למהות כתובה, ואם נשנה אותה, תיפתר הקושיה על נקלה. לכאורה תקפה קושייתו של הפני יהושע לגבי מכר של כל שטר חוב – ומדוע שאל דווקא על מכירת כתובה? מסתבר שהוא חילק חילוק פשוט בין שטר חוב לבין כתובה: שטר חוב ייפרע תמיד על פי זמנו, אבל כתובה תיפרע רק במציאות מסוימת – מות הבעל לפני האישה או גירושיה. ואולם, ניתן לראות כתובה גם בדרך שונה: כשטר חוב של האישה על הבעל, שמועד פירעונו הוא הפרֵדה ביניהם – בין אם תהיה על ידי גירושין ובין אם תהיה במות הבעל; ואם מתה האישה לפני הבעל, זמן הפירעון פשוט לא יגיע.

קיצורו של דבר: בניגוד להבנתו של הפני יהושע, כי הגירושין או מיתת הבעל הם שיוצרים את החיוב, ניתן לראות באירועים אלה את זמן הפירעון ותו לא, ואם כן, אין מכירת כתובה שונה ביסודה מכל מכירה של שטר חוב שמועד פירעונו טרם הגיע.

יתר על כן, נראה שניתן להקשות על שיטת הפני יהושע מן הסוגיה בסוטה דף כה, המבארת את מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם אישה שספק זינתה, ומת בעלה קודם שהספיק להשקותה, גובה כתובתה. הגמרא מסבירה שמחלוקתם היא מחלוקת כללית בגדרי שטרות. לדעת בית שמאי, שטר העומד לגבות נחשב כבר כגבוי וכמוחזק ביד המַלווה; לפיכך נחשבת הכתובה כמוחזקת ביד האישה, ואם ירצה הבעל (או יורשו) להיפטר מתשלום – עליו הראיה. בית הלל, לעומתם, נוקטים ששטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ועל כן נחשב הבעל (או יורשו) למוחזק, ונטל הראיה מונח על האישה. אבל לשיטת הפני יהושע, ההשוואה בין כתובה לשטרות חוב רגילים אינה במקומה, ואף בית שמאי, הסוברים כי סתם שטר חוב העומד לגבות כגבוי דמי, אמורים היו להודות שהכתובה אינה מוחזקת ביד האישה כלל.

הרב ברוך וינטרוב