דף יוםיומי

בבא קמא דף פח – תקנת אושא לרבי יוחנן

"הכי אמר שמואל: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה – הבעל מוציא מיד הלקוחות" (פח ע"ב).

מהמשך הסוגיה עולה, שמעיקר הדין לא היה הבעל צריך להוציא מיד הלקוחות, שכן קיימא לן כריש לקיש, שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי; אך באושא תיקנו לבעל את הזכות להוציא. והקשו התוספות (ד"ה באושא התקינו): כיצד יסביר רבי יוחנן את הצורך בתקנת אושא? והלוא לדעתו יכול הבעל להוציא מיד הלקוחות מעיקר הדין!

על קושיה זו נשנו בראשונים תירוצים רבים. חלקם מעמידים את תקנת אושא במציאות שאין לבעל פירות, לדוגמה: התוספות בסוגייתנו כתבו שהתקנה נצרכה למקרה שהבעל ויתר עוד לפני הנישואין על זכותו בפירות, והתוספות בכתובות (נ ע"א, ד"ה הבעל) העמידו בנכסים שנתן הבעל לאישה במתנה, ועל כן אין לו זכות בפירותיהם.

כיוון שונה הציעו התוספות ביבמות (לו ע"ב, ד"ה קנין). לדבריהם, קניין הפירות של הבעל אינו דומה לקניין פירות רגיל, ובקניין פירות זה מודה אף רבי יוחנן שאינו כקניין הגוף. להבדל זה נותנים התוספות שני נימוקים: א. אין לַבעל פירות אלא מכוח אשתו; ב. הבעל אוכל מתקנה דרבנן. מן התוספות אין ברור אם כל אחד משני החילוקים עומד לעצמו או שזהו חילוק אחד הנובע משתי העובדות הללו.

ברם, נראה שאכן שני הנימוקים מכוונים לעניין אחד וליסוד אחד. מדוע רואה רבי יוחנן קניין פירות רגיל כקניין הגוף? מסתבר שעמדה זו נובעת מן התפיסה שעיקר החפץ הנו בתשמישיו, ולא בעצם קיומו; לכן הקניין העיקרי הוא קניין הפירות, והוא מהווה למעשה קניין של הגוף. שונה קניין הפירות של הבעל: הבעלות האמתית על הפירות אינה שלו, כי אם של אשתו, ואין לו בהם אלא זכות אכילה בלבד, המוקנית לו לא מכוח בעלותו, כי אם מכוח תקנה דרבנן.

ראיה להבנה זו, שאין לבעל קניין גמור בפירות, אלא רק זכויות מסוימות שנתנו לו חכמים, מן הסוגיה בכתובות דף פ. הגמרא שם דנה אם הבעל יכול למכור את הפירות, והיא מציעה שייתכן שהבעל אינו יכול למכור את הפירות, ד"כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל – משום רווח ביתא [רש"י: שיכניס הפירות לביתו ויהיה מזון הבית מצוי וייטיב לה], אבל לזבוני לא".

מעתה תובן עמדתם של התוספות בכתובות, שאף לדעת רבי יוחנן לא יכול הבעל להוציא מיד הלקוחות בלא תקנת אושא.

הרב ברוך וינטרוב